מ' היא בתו של זכאי לדיור ציבורי, שחי בדירת עמידר בין השנים 1981 עד לפטירתו ב-2011. כשנפטר, ביקשה מ' להמשיך לחיות בדירה כדיירת ממשיכה לפי חוק, חברת עמידר סירבה לכך וביקשה לפנותה. משסירבה הדיירת לבקשת החברה, עמידר החליטה לתבוע אותה בבית המשפט. בית משפט השלום בחיפה קבע כי טענות החברה מופרכות, וכי עליה להכיר במ' כדיירת ממשיכה.

 

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין - נדל"ן
פורום רכישת דירה | מכירת דירה

 

ההגנה טענה כי סיפור חייה של מ', מחייב את חברת עמידר להכירה כזכאית לדיור ציבורי. מ', בת להורים גרושים, העבירה את שנות ילדותה בין פנימיות עקב אלימות אביה כלפיה והיותו מכור לסמים. בנוסף, מ' הוכרה כאפוטרופסית לאחיה הקטן עקב אי כשירות הוריה. במהלך חייה הבוגרים המשיכה לסבול מאלימות אביה שאף גירש אותה מהבית כי נכנסה להריון. מצבה הרפואי של מ', נכה בשיעור של 65%, לא איפשר לה לעבוד ולכלכל את עצמה ולכן נאלצה להמשיך לגור עם אביה לסירוגין. בשנת 2010 ליוותה את אביה בתהליך הגמילה מסמים ועברה להתגורר עימו בקביעות ולסעוד אותו.

 

טענות התביעה הופרכו, השופטת פסקה לטובת הנתבעת

 

במהלך 2011, כאמור, נפטר האב ומ' ביקשה להמשיך להתגורר בדירה היות והיא זכאית לדיור ציבורי עפ"י החוק. חברת עמידר סירבה לבקשתה כי עפ"י החוק היבש "דייר ממשיך" הוא דייר שגר לפחות 3 שנים רצופות בדירה, ומ' גרה בו לסירוגין. עוד טענו בתביעה כי אביה של מ' כלל לא היה מסוכן ואלים, ואין זה הבסיס לנסיבות חייה של הנתבעת. בנוסף, ציינו בתביעה כי ועדת הערר העליונה של החברה דחתה את תביעתה של מ' להישאר בדירה.

 

כב' השופטת איילה דגן שדנה בתיק פסקה לטובת מ' ולא חסכה בביקורת מהתביעה. השופטת קבעה כי הטענה כי אביה של מ' אינו מסוכן "מקוממת" היות והחברה עצמה טענה בכמה וכמה דו"חות כי מדובר באדם אלים. השופטת אף מתחה ביקורת על ועדת הערר של חברת עמידר שלדבריה "לא פעלה בתום לב", מכיוון שבוועדה יושבים אותם האנשים שדחו את תביעתה של מ' לראשונה. מסיבות אלו והתחשבות בנסיבות חייה הקשות, פסקה השופטת כי מ' יכולה להמשיך להתגורר בדירת אביה.