עע"מ 9094/07

 

סוגיות הנוגעות לילדים של שוהים בלתי חוקיים בישראל עולות מדי פעם לכותרות באמצעי התקשורת. לא אחת, נשאלת השאלה המוסרית-חברתית, האם יש להתיר את שהייתם בישראל של ילדים אשר גדלו והתחנכו לאורך שנים רבות במערכות הישראליות. להלן דוגמא למקרה כאמור.

 

יש לכם שאלה?

פורום ויזה לישראל | אזרחות ישראלית


האם צעירה קולומביאנית אשר גדלה בישראל תוכל לקבל רישיון לישיבת קבע בארץ? זוהי השאלה אשר הונחה לפתחו של בית המשפט העליון במקרה דנן. משרד הפנים ובית המשפט לעניינים מנהליים דחו את בקשתה של הצעירה, אך בית המשפט העליון הפך את ההחלטה.


מדובר בצעירה קולומביאנית אשר הגיעה ארצה עם הוריה כאשר היא הייתה בת 3. היא חיה במדינה במשך כ-7.5 שנים ואף השתלבה במוסדות החינוך הישראליים ובחברה המקומית. בעקבות בעיות הנוגעות להיתר שהייה, הצעירה נאלצה לשוב לקולומביה. בשנת 2006, היא החליטה לשוב לישראל. בתקופת חייה השנייה במדינה, היא הצטרפה לתנועת נוער ולמדה בבית ספר בתל אביב. על בסיס החלטת ממשלה משנת 2006, אשר לפיה אין להוציא מישראל ילדים של שוהים בלתי חוקיים אשר גרו בארץ שש שנים לפחות ברציפות (והתערו בחברה הישראלית), הוריה ביקשו שבתם תקבל מעמד במדינה.


משרד הפנים טוען - השנים בישראל לא היו רצופות לפני הגשת הבקשה


עם זאת, משרד הפנים דחה את הבקשה וזאת משום שנטען כי שהייתה של הצעירה בישראל במשך שש השנים המדוברות לא הייתה ברציפות לפני הגשת הבקשה. הודגש כי הצעירה יצאה מישראל להפסקה בת שנתיים וחצי ובכך נקטע הרצף. לאחר דחיית בקשתה, הצעירה הגישה עתירה בנושא לבית המשפט העליון. נטען כי פרק הזמן של שש השנים המתיר שהייה בישראל לא צריך להיות בסמוך להגשת הבקשה. הצעירה טענה כי היא רואה את עצמה כישראלית לכל דבר, והיא אף מדברת עברית ו"חושבת" בשפת הקודש. לטענתה, נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובשל עיקרון טובת הילד, היה על משרד הפנים לפרש את הוראת הממשלה משנת 2006 על הצד המקל. דהיינו, להעמיד את האינטרס של הקטין בראש סדר העדיפויות.


הקטינה הוסיפה כי מרכז חייה כיום נמצא בישראל והיא דוברת עברית כשפת אם. לטענתה, כל חבריה גרים בארץ והיא השתלבה בחברה הישראלית באופן מוחלט. בקשתה זכתה לתמיכה מצד עצומה עליה חתמו כ-165 חבריה מתנועת הנוער.
 

"הוכיחה זיקה חזקה ומהותית למדינה"


בית המשפט העליון החליט לקבל את הערעור. בפסק הדין, אשר ניתן על ידי נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, והשופטים חיים מלצר ועדנה ארבל, נקבע כי יש לקבל את פרשנותה של הצעירה להחלטת הממשלה. הודגש כי פרשנותה התיישבה באופן ראוי עם התכלית אשר קופלה מאחורי החלטת הממשלה הרשמית ואין ספק שהצעירה דנן השתלבה באופן ברור בחברה הישראלית. השופטים הדגישו כי הם אינם מקלים ראש בחשיבות הטמונה בצמצום תופעת השהייה הבלתי חוקית בישראל. עם זאת, נקבע כי לצד הגשמת מטרה זו, יש להבחין בילדים אשר גדלו בארץ וגיבשו את מלוא אישיותם בישראל. השופטים הדגישו גם את החובה המוטלת על מדינת ישראל להרים על ראש שמחתה ערכים כגון עיקרון טובת הילד וזכויות אדם.


לגופם של דברים, בית המשפט העליון ציין כי הצעירה אכן הגיעה לישראל בגיל מוקדם, ולאחר מכן התפתחה וגדלה בארץ. כמו כן, הצעירה הוכיחה זיקה חזקה ומהותית למדינה. אי לכך, נקבע כי יש להעניק לצעירה רישיון לישיבת קבע בישראל.