אדם הפעיל משתלה בקיבוץ וזאת על בסיס חכירת משנה של שטח בגודל כ-100 דונמים. בעל המשתלה ייצר במקום דשא לשיווק עבור גינות והשתמש במכסת מים מהקיבוץ. הקרקע עליה הוקמה המשתלה הינה קרקע אשר הוחכרה על ידי הקיבוץ ממינהל מקרקעי ישראל.
מינהל מקרקעי ישראל פנה לקיבוץ ותבע את ביטולו של הסכם חכירת המשנה.

 

יש לכם שאלה?

פורום מנהל מקרקעי ישראל | רשות מקרקעי ישראל
פורום דיני מושבים וקיבוצים אגודות שיתופיות | בן ממשיך
פורום מיסוי מקרקעין
פורום רכישת דירה | מכירת דירה

 

המינהל הזהיר כי במידה והקיבוץ לא יפעל כאמור, לא יהיה מנוס מהפקעת הנכס. הפקעה זו הייתה כוללת גם ביטול מכסת מים עבור הקיבוץ כנגד הקרקע המדוברת. המינהל טען כי בהתאם לחוק ההתיישבות החקלאית, הקיבוץ לא היה רשאי להשתמש בשטחים שימוש חורג ו/או להחכיר אותם ללא אישור המינהל. אי לכך, הקיבוץ הכין הסכם חדש מול בעל המשתלה אשר התבסס על שותפות עם האחרון. ההסכם הועבר למינהל לאישור. המינהל לא אישר את ההסכם אך הקיבוץ היה סבור ששתיקתו העידה על הסכמה מכללא.


כעבור כשנתיים, מינהל מקרקעי ישראל פנה לקיבוץ פעם נוספת. הפעם, המינהל החריף את מהלכיו והחל לנקוט כנגד הקיבוץ בצעדים משפטיים. במסגרת סיכום בין הפרקליטות לקיבוץ, נקבע כי הקיבוץ ישלם קנס כספי ויפעל על מנת לקבל את האישור לשימוש החורג בקרקע. ואכן, הקיבוץ פנה לנסח הסכם חדש מול בעל המשתלה. עם זאת, בעל המשתלה לא סייע ולא שיתף פעולה. כתולדה מכך, הקצאות המים של הקיבוץ קוצצו. בתגובה, הקיבוץ הסכים מול רשות המים על קיצוץ יזום וקבלת מענק. במקביל, ההסכם מול בעל המשתלה בוטל לאחר כשש שנים ממועד חתימתו.


האם ההסכם בוטל שלא כדין?


בעל המשתלה פנה לבית המשפט וטען כי הקיבוץ הפר את ההסכם מולו בחוסר תום לב. נטען כי הקיבוץ העדיף לקבל מרשות המים מענק בשיעור של 300,000 שקלים בגין החזר מכסת מים על פני מילוי ההסכם וקבלת סכום של כ-35,000 שקלים בגין דמי השכירות.


בעל המשתלה טען כי היות והיה בינו לבין הקיבוץ הסכם באשר לשימוש במים, היה על הקיבוץ להעביר לו את הסכום בגין החזרת הקצבת המים. בעל המשתלה הדגיש כי לא ניתנו לו הקצבות למים בשל ההחזרה. התובע הוסיף כי הוא לא היה מוכן לחתום על ההסכם החדש וזאת משום שתנאיו הורעו באופן משמעותי ביחס להסכם הקודם. לדוגמא, נטען כי הקיבוץ - במסגרת ההסכם החדש - לא התחייב להשתמש בהקצבת מים לדשא אשר היה קיים במשתלה, וכך גידולים רבים אבדו.

 

בסופו של דבר, בעל המשתלה טען כי הייתה לו בהסכם אופציה להאריך את השכירות בשלוש שנים נוספות בתום שש השנים הראשונות. אי לכך, נטען כי הקיבוץ הפר את האופציה הנ"ל בחוסר תום לב.


הקיבוץ טען כי יש לדחות את התביעה וזאת משום שלא הייתה לו ברירה אלא להביא לביטולו של ההסכם. בכתב ההגנה נטען כי אם ההסכם לא היה משתנה, השטח היה מופקע מידיו על ידי מינהל מקרקעי ישראל. הודגש כי כאשר הייתה לבעל המשתלה אפשרות לחתום על הסכם שיקבל את אישור המינהל, האחרון לא שיתף פעולה ובכך סיכל את המהלכים להכשרת המשתלה. הקיבוץ טען כי בעל המשתלה לא פעל לחתימה על ההסכם החדש וזאת משום שהוא היה מעוניין "לפרוש מגידול הדשא".


בית המשפט קובע - הסכם לא חוקי, דינו להתבטל


בית המשפט נדרש אפוא לבחון שתי שאלות מרכזיות - האם בעל המשתלה היה זכאי לפיצוי והאם ההסכם הופר שלא כדין. מבחינת הפרת ההסכם, בית המשפט קבע כי ביטולו ההסכם היה כחוק. בית המשפט הדגיש כי ההסכם הראשון נחתם מראש בניגוד לחוק ההתיישבות החקלאית וההסכם השני בניגוד לחוק החוזים (עקב היותו חוזה למראית עין). בפסק הדין צוין כי למרות שההסכמים היו מנוגדים לחוק, בעל המשתלה לא פעל על מנת לערוך חוזה חוקי.


בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי בעל המשתלה היה יכול להלין רק על עצמו בשל ביטול ההסכם. לדוגמא, הוא לא הצטרף לקיבוץ במאבקו כנגד המינהל והוא לא פעל על מנת לחדש חוזה חוקי. באשר לטענות בעל המשתלה בנוגע להעדפת הקיבוץ את הכסף הנובע מהחזר מכסת המים על פני השכירות, או בשל הנזקים אשר נגרמו לדשא במשתלה בגין אי אספקת המים, נטען כי אלה לא הוכחו על ידו.
הוכח כי דווקא בעל המשתלה היה זה אשר עיכב את החתימה על החוזה. זאת ועוד, עיון בהסכמים נשוא התובענה העלה כי ההתחייבות כלפי בעל המשתלה למים הייתה בהתאם לצורך ובכפוף להקצאה. בית המשפט לא קיבל גם את טענתו של בעל המשתלה לפיצוי בגין החזר ההקצאה, וזאת משום שחכירת המשנה על הקרקע לא הפכה אותו לבעל מכסת המים במקום.