האם התנהגות כגון בגידה במהלך נישואין (או חיים משותפים בקרב ידועים בציבור) עלולה להשפיע על סוגיות שונות במהלך גירושין כגון חלוקת רכוש? האם בעת בגידה יש מקום להחיל את החריג הקבוע בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג? מדובר בסעיף אשר מאפשר שלילת זכות כספית מבן זוג מחמת "נסיבות מיוחדות".

 

יש לכם שאלה?

פורום הסכם ממון
פורום חלוקת רכוש | איזון משאבים
פורום זכויות הגבר | זכויות הגבר במשפחה
פורום גישור משפחתי | גירושין בהסכמה - הכנה לגירושין
פורום הסכם גירושין


בית המשפט העליון, במסגרת בג"ץ 8928/06, עסק בשאלה האם בגידה מצידו של אחד מבני הזוג במהלך נישואין מהווה "נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. בעניין זה, בית הדין הרבני הגדול קבע כי הבגידה עלתה כדי נסיבות מיוחדות לפי סעיף זה לחוק. בית הדין הרבני קיבל את החלטתו לא מחמת "ענישה דתית" אלא מנסיבות החיים לכשעצמם אשר השתנו לבלי היכר מבחינתו של בן הזוג הנבגד.


הדיינים ציינו כי הצד אשר היה קורבן לבגידה נאלץ באופן מפתיע לפרק את הנישואין, להתאושש ממהלכיו של בן זוגו, להינשא מחדש ולהקים את חייו מן האדמה. דהיינו, כאשר חיי הנישואין מסתיימים שלא באופן הדדי (ככל הניתן) אלא מחמת מהלכים חד צדדיים של אחד מבני הזוג, "המכה" אשר הונחתה על בן הזוג הנבגד צריכה לפי בית הדין הרבני "להטיל אחריות כלכלית על הצד הבוגד". נקבע כי אחריות כלכלית זו יכולה לבוא לידי ביטוי באיזון משאבים לטובת הנבגד, בין לגבי זכויות שנוצרו לפני הבגידה, ובין לגבי זכויות שנוצרו אחריה.


כאשר התיק הונח לפתחו של בג"צ, בית המשפט העליון קבע כי אין לקבל את טענותיו של הבעל (הנבגד) לכך ש"הצורך לבנות בית אחר" איננו מנת חלקו גם של אדם אשר פניו לגירושין "רגילים". השופטת נאור, אשר כתבה את פסק הדין, הסתמכה בפסיקתה על שורה של הלכות שניתנו קודם לכן בבית המשפט העליון בסיטואציות דומות. עם זאת, יש לציין כי השופטת נאור התייחסה בפסיקתה גם לכך שהבעל לא הוכיח את בגידתה של אשתו בפני בית הדין הרבני (ואף הוא לא העלה טענה כאמור במסגרת הדיון בבית הדין הרבני האזורי).


פסקי הדין מובילים לתוצאה דומה


במקרה אחר, אשר הונח אף הוא לפתחו של בג"צ, וניתן טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, השופטים עסקו בטענות בגידה מצד הבעל כלפי אשתו. במקרה הנ"ל, הוגש כנגד האישה כתב אישום פלילי בשנת 1999 בגין ביצוע עבירות שונות והבעל הגיש בעקבות כך תביעת גירושין. בתביעת הגירושין, הבעל טען כי האישה בגדה בו ועלה בידיו אף להוכיח את טענותיו. הוכחתו התבססה אפוא על דברים שנאמרו על ידי האישה בהליך הפלילי.


הבעל ביקש כי בית הדין הרבני יקבע שהוא בעליהן של מלוא הזכויות בדירת המגורים, וזאת למרות שהנכס נרכש לאחר הנישואין. גם במקרה הנ"ל, בית המשפט העליון קיבל את טענותיה של האישה ודחה את חלוקת הרכוש הנפרדת. השופטים הדגישו פעם נוספת כי סוגיית האשם בפירוק התא המשפחתי לא יכולה להשפיע על זכויות קנייניות הקשורות ברכוש המשותף.


יתרה מכך, במקרה אחר, בית המשפט העליון אף דחה טענות בדבר חלוקה לא שווה בדירת מגורים גם כאשר חלקו של הבעל בנכס ניתן לו במתנה מאשתו. במקרה הנ"ל (עניין זיסמן), מדובר היה בבני זוג אשר התחתנו כאשר לאישה דירת מגורים שהיא קיבלה עובר לחתונה מהוריה. האישה החליטה, בשלב מסוים, לתת לבעלה מחצית מהדירה במתנה. עם זאת, לאחר מכן הנישואין התפרקו מחמת בגידתו של הבעל. האישה טענה כי היא הייתה רשאית לחזור בה מהמתנה בשל התנהגות הבעל. בית המשפט העליון דחה את טענותיה וקבע כי גם במקרה הנ"ל, סוגיית האשם בפירוק הנישואין הייתה חסרת משמעות מבחינת חלוקת הרכוש בדירה. דהיינו, לא נשללו מהבעל הזכויות שנקנו לו בדירת המגורים, וזאת חרף היותם תולדה של עסקת מתנה.


לסיכום,


נראה כי בשורה ארוכה של פסיקות שניתנו על ידי בית המשפט העליון בסיטואציות כגון דא, אין מקום להטיל סנקציה רכושית על בן זוג בעת בגידה. במקרים אלה, בתי המשפט נוטים להפריד בין העילה שהביאה לסיום הנישואין לבין עניינים רכושיים וקנייניים הקשורים לחוק יחסי ממון בין בני זוג.