רעא 5087/10

 

חבר קיבוץ מעין צבי, אשר נפטר בשנת 1982 כתוצאה מסרטן הלבלב, לקה במחלה - ככל הנראה - בשל חשיפתו לאסבסט במהלך העבודה. בשנת 2005, כ-23 שנים לאחר פטירתו של המנוח, בנו ובתו הגישו תביעת נזיקין כנגד הקיבוץ. הקיבוץ מיהר להציג טענת התיישנות. לאחר התדיינויות שונות במספר ערכאות, בית המשפט העליון קבע כי התביעה התיישנה. דהיינו, נקבע כי הילדים לא יזכו לפיצויים מהקיבוץ בעקבות השיהוי הניכר בהגשת תביעתם.

 

יש לכם שאלה?

פורום תאונת עבודה
פורום זכויות חולי סרטן


תביעות נזיקין מתיישנות שבע שנים לאחר קרות האירוע. לדוגמא, במידה ואדם נפל ברחוב בגין מדרכה משובשת, הוא איננו יכול להגיש את תביעתו כנגד העירייה לאחר יותר מ-7 שנים. עם זאת, חוק ההתיישנות (אשר מעגן את דיני ההתיישנות במשפט הישראלי) מאפשר להאריך את מרוץ 7 השנים. זאת במקרים בהם התובע לא היה יכול לדעת על עילת תביעתו.


במקרה דנן, ילדיו של המנוח טענו כי כאשר אביהם נפטר מחמת מחלת הסרטן, הם לא ידעו אודות הקשר שבין המחלה לתנאי העבודה. לטענתם, רק פסק דין מאוחר יותר, אשר התפרסם בעניינו של אדם נוסף שעבד במוסך (בו עבד אביהם), הדליק במוחם נורה אדומה. הילדים טענו כי לאחר פסק הדין החדש, הם בדקו את תנאי עבודתו של אביהם המנוח ומצאו שהסיבה לפטירתו (לשיטתם) הייתה בבסיסה - חשיפה לאסבסט.


ואכן, עבודתו של המנוח כללה - בין השאר - התאמת רפידות העשויות מאסבסט למצמדים ובלמים. הילדים טענו כי חשיפה לחומר הנ"ל גרמה להתפתחות הסרטן. התובעים הוסיפו כי מדובר בסוגיות אשר הוכרו על ידי המדע והמשפט כבר בשנת 1964. בשנה זו, המדינה התקינה תקנות המחייבות ביצוע בדיקות רפואיות תקופתיות לעובדים אשר נחשפים בעבודתם לאבק האסבסט. התובעים טענו כי אביהם המנוח לא עבר מעולם בדיקה כגון דא, וזאת חרף עבודתו במוסך במשך כ-20 שנה.


האם התביעה התיישנה?


עיקר המחלוקת בין הצדדים הייתה בנוגע למרוץ ההתיישנות. דהיינו, האם יש למנות אותו החל ממועד גילוי המחלה, או שמא ממועד פרסום פסק הדין החדש בעיתון (בעניין המוסך הספציפי והאסבסט). הקיבוץ טען כי לשון החוק איננה מכירה באי גילוי "זכות משפטית" כעילה להארכתה של תקופת ההתיישנות. נטען כי התובעים היו יכולים להתייעץ כבר במועדים הרלבנטיים עם עורכי דין ומומחים רפואיים, אך הם הסתפקו ב"בירור שטחי עם הרופא המטפל". הקיבוץ טען כי לא היה ניתן לראות בבני המשפחה של המנוח כמי ש"העובדות לא היו ידועות להם מחמת נסיבות שלא היו תלויות בהם".


אכן, הקיבוץ הודה כי כבר בתחילת שנות ה-60 הוכר הקשר שבין חשיפה לאבק האסבסט לבין הסרטן. אי לכך, נטען כי התובעים היו יכולים להניח כבר לפני כ-23 שנה שאביהם לקה בסרטן בשל חשיפתו, בין השאר, לאסבסט במקום העבודה. התובעים טענו כי הם לא היו יכולים לדעת זאת. לטענתם, הם לא הכירו את תנאי עבודתו של אביהם ולא היה בידם אפילו לא קצה חוט באשר לנסיבות פרוץ המחלה. בנו ובתו של המנוח טענו כי הם הבינו אודות הקשר המדובר רק בשנת 2001, כאשר התפרסמה בעיתון כתבה העוסקת במוסך הספציפי ובמחלת הסרטן.


מרוץ ההתיישנות החל עם גילוי המחלה


בית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים ומצא כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. השופטת נאור, אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית בפסק הדין, קבעה כי אמם המנוחה של התובעים (שהלכה לעולמה בשנת 2002) ערכה בעבר בירור ראשוני אודות חיי המנוח. אכן, הרופא השיב את פניה של האם ריקם כאשר אמר לה שגורם המחלה איננו ידוע, אך בני המשפחה היו יכולים להמשיך ולחקור את הנושא. למעשה, למרות שהתובעים היו מודעים היטב לכך שלא מדובר בסרטן שהינו תולדה של גנטיקה או תורשה, הם לא הוסיפו לחקור את הגורמים לפרוץ המחלה בזמן אמת. השופטת נאור הדגישה כי אמנם מדובר בזכותם המלאה, אך בחירה זו (שהייתה לגיטימית) הייתה בעלת השלכות באשר לתביעה עתידית (כגון התביעה דנן).