קיבוצים רבים מבקשים לשנות ייעוד קרקעות בתחומם מחקלאות למגורים, וזאת למטרות הרחבה קהילתית. במקרים בהם השינוי נעשה ביוזמת הקיבוץ, היישוב לא יהיה זכאי לקבל "פיצוי חקלאי" בעקבות השבת המקרקעין למינהל מקרקעי ישראל. קביעה זו תקפה גם כאשר המינהל מכר למעשה את המגרשים למשתכני השכונה במחיר מלא. בית המשפט העליון קבע כאמור במסגרת הליך שהתנהל בעניינו של קיבוץ מגל מצפון הארץ.

 

יש לכם שאלה?

פורום דיני מושבים וקיבוצים אגודות שיתופיות | בן ממשיך


הקיבוץ הגיש תביעה כנגד המינהל ובמסגרתה עתר לקבלת "פיצוי חקלאי" בעקבות השבת קרקעות למינהל. מדובר במהלך אשר התבסס על החלטת מועצת מקרקעי ישראל 959 אשר במסגרתו יזם קיבוץ מגל תוכנית הרחבה למגורים על חשבון קרקעות חקלאיות.


ההליך כלל גריעת מגרשי בנייה למגורים ממשבצת הקבע של הקיבוץ והקצאתם למשתכנים החדשים. משתכנים אלה התקבלו לשכונה ללא מכרז ועל בסיס וועדת קבלה מטעם הקיבוץ. בהמשך, המשתכנים חתמו מול מינהל מקרקעי ישראל על הסכמי חכירה פרטניים. במסגרת הסכם החכירה, המינהל גבה מהמשתכנים את העלות המלאה של דמי החכירה המהוונים (לפי שווי הקרקע בהתאם לייעודה למגורים). יודגש כי הקיבוץ עקר מטעים שהיו נטועים בשטח על מנת לאפשר את הבנייה בהרחבה.


טענות הקיבוץ ודחיית התביעה במחוזי


הקיבוץ טען כי המינהל צריך לפצותו בגין אובדן ההכנסות החקלאיות במטעים, וירידת ההשקעה באדמות המעובדות לטמיון. לאחר שהמינהל סירב לשלם הפיצויים, הקיבוץ הגיש תביעה בעניין לבית המשפט המחוזי בחיפה. לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאית במסגרתה הוערך האובדן החקלאי בכ-2.5 מיליון שקלים.


באי כוח הקיבוץ הפנו את בית המשפט לסעיף 21 להסכם החכירה שבין המינהל למגל. לטענתם, היה ניתן ללמוד מסעיף זה כי הקיבוץ זכאי לפיצוי בעקבות השבת קרקע למינהל בעת שינוי ייעודה. בית המשפט המחוזי בחן את הסוגיה וקבע כי דין התביעה להידחות. בפסק הדין נקבע כי אין לקבל את עמדתו של מגל באשר לזכותו לפיצויי חקלאי במקרה הנדון. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה כי הקיבוץ בעצמו היה זה אשר הוביל את המהלך לשינוי ייעוד הקרקע והפיכתה למגרשי מגורים.


דהיינו, לולא פעולות מצד מגל, הקרקע לא הייתה משנה את ייעודה. בית המשפט הוסיף כי סעיף 30 להסכם בין הקיבוץ למינהל חל במקרה הנ"ל. מדובר בסעיף אשר מפקיע את החוזה בין הצדדים בנוגע לשטח אשר כלול במשבצת לגביו נחתם חוזה חכירה למגרש מגורים או הסכם פיתוח (סעיף זה איננו כולל הוראות בנוגע לפיצויים כלשהם).


בית המשפט העליון דוחה את הערעור


פרקליטי הקיבוץ לא אמרו נואש ופנו בעניין לבית המשפט העליון. עם זאת, גם שם לא נמצא מזור לטענותיהם. במהלך הערעור, הקיבוץ טען כי סעיף 21 להסכם חל בכל מקרה בו משתנה ייעודה של הקרקע והיא מושבת למינהל (בין אם השינוי היה ביוזמת המינהל ובין אם הוא היה פרי מאמצי היישוב עצמו). מנגד, המינהל טען כי הפיצוי הינו מנת חלקו של הקיבוץ רק במקרים בהם השינוי "נכפה" עליו.


כאמור, בית המשפט העליון לא קיבל את הערעור. השופט פוגלמן כתב בפסק דינו כי למרות שלשון החוזה לא גילתה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את הפרשנות הראויה, היה מקום לקבל את עמדתו של המינהל במקרה דנן. השופט הוסיף ובחן את הנסיבות החיצוניות אשר עמדו מאחורי מהלך שינוי הייעוד והתייחס בכך לנוסח החוזה המשולש אשר נערך בזמנו בין הסוכנות היהודית, מינהל מקרקעי ישראל ומגל. כמו כן, השופט בחן גם החלטות שהתקבלו על ידי המינהל בנוגע לסוגיות דומות ביישובים חקלאיים.


השופט הדגיש כי שינוי הייעוד של הקרקע במקרה של מגל נעשה ביוזמת הקיבוץ ובחסות הוראה 959 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל. מדובר בהחלטה אשר החליפה את ההחלטה הקודמת שהייתה בתוקף עד בג"צ "הקשת המזרחית" (החלטה 737). פוגלמן בדק ומצא כי החלטה 959 לא טומנת בחובה הוראות בנוגע לפיצויי יישוב חקלאי לאחר שינוי ייעוד והשבת קרקעות. אי לכך, נקבע כי הפרשנות הנכונה אשר עלתה יד ביד עם תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם היא כי אין לפצות קיבוץ הפועל לשינוי הקרקע אלא רק יישוב חקלאי שהשינוי "הונחת" עליו מלמעלה.