עת"מ 44055-00-21
מתמחה בעריכת דין נטל במהלך תקופת ההתמחות המחאות של לקוח ועשה בהם שימוש אישי. הוא נתפס והוגש כנגדו כתב אישום. כתב האישום עסק בנטילת שני שיקים של לקוח על סך של 1,000 שקלים כל אחד. במסגרת ההליך הפלילי, המתמחה הורשע ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. במקביל, הוגשה כנגדו קובלנה משמעתית בלשכת עורכי הדין. בית הדין המשמעתי המחוזי בלשכה פסל את האחרון מלהתקבל ללשכה וקבע כנגדו השעיה של חודשיים החל מהמאוחר מבין הבאים - מתן גזר הדין הפלילי, תום תקופת העונש או יום הסרת כל מניעה אחרת להצטרף ללשכה (לרבות החלטה מטעם רשות מוסמכת).
יש לכם שאלה?
בעקבות הליכים שונים אשר התנהלו בעניינו של המתמחה לשעבר, במסגרתם וועדת התמחות דנה במקרה, הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין קיבל את ההחלטה הבאה. נקבע כי המתמחה לשעבר יוכל להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין רק לאחר שתסתיים תקופת ההתיישנות בנוגע לרישום הפלילי (שנת 2014). המתמחה לשעבר הגיש ערעור על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. במסגרת הסכמה בין הצדדים, הסוגיה הוחזרה לעיונו של הוועד המרכזי.
בדיון הזה, הוועד המרכזי החמיר באופן משמעותי את העונש. נקבע כי היות והמתמחה לשעבר הורשע בעבירה חמורה ביותר של גניבה ממאמן, לא היה מקום להקל עימו. אי לכך, נקבע כי האחרון יוכל להירשם בלשכת עורכי הדין רק 10 שנים (!) לאחר תום תקופת התיישנות הרישום הפלילי. המתמחה לשעבר מיהר להגיש עתירה כנגד ההחלטה החדשה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
בית המשפט לעניינים מנהליים מחזיר את המצב להחלטה הראשונה
במסגרת העתירה נטען כי הוועד המרכזי חרג באופן בוטה מההסכם במסגרת הסדר הטיעון אשר ישב בבסיסו של ההליך המשמעתי. לדבריו, הוועד עקף למעשה את סמכותו של בית הדין המשמעתי וגרם לכך ששני גופים הפועלים מתוך לשכת עורכי הדין דיברו בשני קולות. כמו כן, לגופו של עניין, המתמחה לשעבר טען כי לא היה כל ספק שמדובר בעונש חמור מאין כמוהו, הן מבחינת החרטה שהוא הביע על ביצוע העבירות, והן מבחינת הזמן שחלף מעת ביצוען.
השופט, עודד שחם, קבע כי דין העתירה להתקבל באופן חלקי. שחם קבע כי בעת שהעותר הסכים להסדר הטיעון מול בית הדין המשמעתי הוא ידע שלא מדובר בהסכם המכפיף אליו את הוועד המרכזי. כמו כן, נקבע כי בהתחשב במעשים המדוברים שבוצעו על ידי העותר, עמדת הלשכה הייתה מוצדקת כי הוא איננו רשאי להירשם כעורך דין עד לתום ההתיישנות של הרישום הפלילי.
עם זאת, השופט מצא מימד של שיהוי בהגשת כתב האישום כנגד העותר, ארבע שנים לאחר ביצוע העבירה מושאו. אמנם נקבע כי אין להפריז במשקלו של השיהוי, אך ניתן היה בהחלט להתייחס אליו כשיקול לקולא. השופט הגדיר את העבירות המדוברות כ"סטייה מהותית מאמות מידה אשר דרושות מאדם המבקש ללבוש את גלימת עורך הדין". אולם, שחם הסכים כי הוועד המרכזי החמיר יתר על המידה עם העותר והסטייה הדרמטית מההחלטה הראשונה לא הייתה ראויה. הודגש גם כי הוועד המרכזי היה מחויב לנמק את מהות ההחלטה על הסטייה המשמעותית והוא לא עשה כאמור. אי לכך, ובהתחשב בחרטה, בחלוף הזמן, ובזכות לחופש העיסוק, נקבע כי השעייתו של העותר תפוג בשנת 2014, כפי שהוחלט על ידי בית הדין המשמעתי בהחלטה הראשונה.
.jpg)
-min(1).jpg)
.jpg)
