חוק נכי רדיפות הנאצים הינו החוק אשר קובע את זכותם של ניצולי שואה לתגמולים שונים בגין נזקים רפואיים שנגרמו להם במהלך אחת התקופות החשוכות בתולדות העם היהודי.
יש לכם שאלה?
סעיף 3 לחוק זה מגדיר נכה אשר זכאי לתגמולים באופן הבא - "ניצול שואה, אשר היה זכאי לתגמול מגרמניה אלמלא הסכם השילומים בין ישראל וגרמניה".
דהיינו, זכותו של ניצול שואה לתגמולים נגזרת אפוא מהזכות לפיצויים הקבועה בחוק הגרמני. החוק הגרמני מבחין בין שני נרדפים לעניין הפיצויים בגין מלחמת העולם השנייה - נרדפים אשר שהו בתוך גבולות הרייך השלישי, ונרדפים אשר שהו מחוץ לגבולותיו של הרייך. מבחינת הקבוצה הראשונה, זכאותם לפיצויים נובעת מסעיף 47 לחוק הגרמני. מדובר בפיצויים היונקים מ"הגבלת חירותם" של הנפגעים. נרדפים מהסוג השני זכאים לפיצויים לפי סעיף 43 לחוק הגרמני. על פי סעיף זה, הזכות לפיצויים מבוססת על "שלילת חירות". כמו כן, סעיף 28 לחוק הגרמני קובע כי קיימת זכות לפיצויים גם לנרדף אשר ניזוק בבריאותו או בגופו, ללא קשר למקום מגוריו.
מהי הלכת הפחד ומהו הקשר ליהודי לוב?
על בסיס פסיקות בבתי המשפט הגרמניים, ובהקשר זה, הוכרה בישראל "הלכת הפחד". הלכה זו קובעת כי גם פחד מפני מעשי אלימות מצד הכוחות הנאציים הינו בסיס להכרה באדם כנרדף, וזאת כל אימת שיוכח כי התקיים לגבי הנפגע "יסוד סובייקטיבי של פחד ותשתית אובייקטיבית אשר מבססת את קיומו של פחד סביר".
סוגיית יהודי לוב הונחה לא אחת לפתחן של הערכאות המשפטיות בישראל ובגרמניה. בתקופת שלטונו של היטלר בגרמניה, לוב לא הייתה תחת כיבוש הרייך השלישי. למעשה, המדינה בצפון אפריקה נשלטה על ידי בן בריתו של היטלר, שליט איטליה, מוסוליני. אי לכך, הזכות לפיצויים של יהודי לוב נובעת אפוא מסעיפים 43 ו-28 לחוק הגרמני, וכן מהלכת הפחד.
בו"ע 3571/02 ברנס נ' הרשות המוסמכת (אשר ניתן ב-27.10.2004) נקבע כי יהודי לוב לא סבלו באופן גורף משלילת חירותם בתקופת הרייך השלישי. נקבע אפוא כי יהודים אלה אינם נכנסים באופן אוטומטי בגדרה של הלכת הפחד. אי לכך, נקבע כי יש לבחון כל מקרה כגון דא באופן פרטני ועל בסיס נסיבותיו. בהמשך לכך, במסגרת ו"ע 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת (אשר ניתן ב-7.4.2010), נקבע כי יהודי יוצא לוב, אשר יעלה בידיו להוכיח כי הוא נאלץ לברוח בשל "פחד מפני הצורר הנאצי", יהיה זכאי להיכנס בגדרה של הלכת הפחד וכפועל יוצא מכך - יהיה זכאי לתגמולים.
לאחר פסקי הדין הנ"ל, הרשות לזכויות ניצולי השואה קיבלה החלטה מנהלית רוחבית לפיה נקבע כי כל יהודי אשר שהה בלוב בתקופה הרלבנטית, ונאלץ להימלט ממקום מגוריו, יהיה זכאי לתגמולים (גם מבלי להוכיח באופן פרטני את תחולתה של הלכת הפחד). הודגש כי ניצולי שואה מלוב יהיו זכאים על בסיס החלטה מנהלית זו לתגמולים רטרואקטיביים מאפריל 2010. זאת ועוד, הוחלט כי מי שתביעתו נדחתה בעבר יהיה רשאי להגיש תביעה מחודשת.
דוגמא לפסק דין - לא הוכחו המקרים הנטענים
במקרה דנן, עסקינן בילידת לוב אשר טענה כי היא נאלצה להימלט מביתה, ביחד עם בני משפחתה, פעמים רבות בגין אימת הנאצים. הרשות לזכויות ניצולי השואה דחתה באוגוסט 2002 תביעת תגמולים אשר הוגשה על ידי האחרונה. נקבע כי "המבקשת לא הוכיחה שנכותה נגרמה בעקבות היותה נתונה במאסר או במעין מאסר, כפי שדורש החוק הגרמני (שלילת חירות)". לאחר מספר שנים, המבקשת הגישה ערר על החלטה זו לוועדת עררים.
במסגרת הערר, המבקשת ביקשה להכניסה בגדרה של הלכת הפחד. היא תיארה אירוע אשר במהלכו אביה אוים באקדח וטענה כי מדובר בסיטואציה שנכרתה בזיכרונה לעדי עד. הוועדה קבעה כי האירוע המדובר הוזכר על ידי המבקשת רק במהלך עדותה בפניה, וזאת מבלי שהוסברה השמטתו. במילים אחרות, הוועדה לא השתכנעה מגרסתה של המבקשת ביחס לטענתה כי "נמלטה מביתה פעמים רבות" או כי "אירוע האקדח" אכן התקיים. הערר נדחה.
ערעור אשר הוגש על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. המבקשת פנתה לבית המשפט העליון והגישה בקשת רשות ערעור על דחיית ערעורה בבית המשפט המחוזי. לטענתה, היה מקום לאשר לה להגיש את הערעור, וכן לקבלו, וזאת בגין "אפליית יהודי לוב בבואם להגיש תביעות מכוח החוק לנכי רדיפות הנאצים". "ניצולים יוצאי לוב הם היחידים שנאלצים להופיע בפני ועדת העררים על מנת לזכות בתביעות תגמולים, וזאת בניגוד לבני עדות אחרות", טענה המבקשת.
בית המשפט העליון דחה את הבקשה. בפסק הדין נקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מבוסס על בירור עובדתי, ואל לה לערכאת הערעור להתערב בממצאיו. כמו כן, נדחתה טענת האפליה והודגש כי לא רק יוצאי לוב נדרשים לעמוד בפני וועדת העררים, אלא כל מי שהגיש עתירה להכיר בו מכוח הלכת הפחד.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
