אי שמירה על חולה נפש, כאשר ידוע שמדובר בחולה "מועד לפורענות", יכולה להיות עדות לרשלנות מצד המדינה. במקרים אלה, במיוחד כאשר בני משפחתו של החולה מפנים את תשומת ליבן של הרשויות למצבו הרפואי של האחרון, ייתכן ורשלנות זו תעלה כדי עילה לתביעת פיצויים. להלן דוגמא למקרה כאמור.
יש לכם שאלה?
מדובר בפסק דין אשר במסגרתו בית המשפט קבע כי חולה נפש התאבד בעקבות רשלנות חמורה של המדינה. אי לכך, נקבע כי בני משפחתו של המנוח יקבלו פיצויים בשל ההתאבדות בסך של כ-600,000 שקלים. רשלנותה של המדינה באה לידי ביטוי במקרה דנא באי מתן צו לאשפוז כפוי למנוח, חרף תלונותיה הרבות של אימו בפני הגורמים המקצועיים. ההתרשלות בעמידה על חומרת המקרה, הביאה את הפסיכיאטר המחוזי לתת צו אשפוז כפוי למנוח רק יום לאחר התאבדותו של המטופל.
במסגרת ההליך בבית המשפט, בני משפחתו של המנוח הציגו תיאור מפורט של הטיפולים אשר האחרון קיבל במהלך חייו. במסגרת טיפולים אלה, המנוח היא מאושפז פעמים רבות בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולא אחת הוא סירב לשתף פעולה עם רופאיו ומטפליו. כמו כן, פעם אחר פעם המנוח לא נטל את התרופות שניתנו לו וחזר ל"זרועות" האשפוז הכפוי. במאי 2005, המנוח חשמל עצמו למוות כאשר עלה על עמוד חשמל.
הפרת חובת הזהירות
בית המשפט קבע כי המדינה הייתה חייבת כלפי המנוח בחובת הזהירות הקונקרטית והיה עליה לשמור על חייו, קל וחומר כאשר עסקינן באדם שהיה "מוכר לפסיכיאטר המחוזי ולגורמים הרפואיים הרלבנטיים". כמו כן, הודגש כי ההתדרדרות במצבו של המנוח הייתה תולדה של אי נטילת תרופות, תופעה אשר נשנתה בחייו וזכתה לתיעוד במסמכים רפואיים. בית המשפט קבע כי מדובר ברשלנות רפואית בטיפול פסיכולוגי וזאת בעקבות העדר מעקב ראוי אודות ההתפתחויות השונות במצבו הנפשי של המנוח לאורך השנים. לדוגמא, חרף הידיעה כי המנוח לא היה ממלא (באופן עקבי) את ההוראות שניתנו לו, המדינה נמנעה מלאשפז אותו באשפוז כפוי. "רק במאי 2003, ורק לאחר שאימו של המנוח פנתה וביקשה לכפות עליו טיפול, הפסיכיאטר המחוזי הוציא לו הוראת בדיקה כפויה ונשלח צוות לקחתו. עם זאת, זה היה מאוחר מדי (המנוח התאבד יום קודם לכן)".
השופט הוסיף וקבע כי מותו של המנוח היה ללא ספק "מקרה קשה שהיה ניתן למנוע אותו". בפסק הדין נקבע כי המדינה התרשלה בפעולותיה, חרף התראותיה של אימו של המנוח באשר למצבו הרפואי של האחרון. נקבע כי למרות שהצוות הרפואי קיבל דיווחים מהאם אודות אי שיתוף פעולה, אי נטילת תרופות, והתראות באשר לסכנה האורבת למנוח, לא נעשתה פניה דחופה לפסיכיאטר המחוזי. במילים אחרות, המדינה התעכבה במתן צו לבדיקה רפואית דחופה למנוח, ולאשפוזו בכפייה, וכתולדה מכך האחרון הצליח לשלוח יד בנפשו. רשלנות זו, אשר עלתה לאם בחיי בנה, "זיכתה" אותה בפיצויים בסך למעלה מחצי מיליון שקלים.
.jpg)
.jpg)
