בית הדין הארצי לעבודה קבע כי מעסיק אשר התרשל בהפקדת כספים עבור קרן פנסיה של עובד, יפצה את האחרון (או יותר נכון, את אלמנתו ושאיריו) בסך של כ-350,000 שקלים בגין הפגיעה אשר נגרמה לו. הפיצויים נפסקו בהתאם לפער אשר נוצר בין הגמלה לה העובד היה זכאי במידה וההפקדות היו נעשות כנדרש, לבין הגמלה אשר שולמה לאלמנה בפועל. מדובר בפסק דין אשר ניתן כאמור בבית הדין הארצי לעבודה, וזאת במסגרת אישור פסק דין קודם שניתן בעניין בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת.
יש לכם שאלה?
עסקינן בתביעה של אלמנת עובד בענף הבנייה כנגד מעסיקו של בעלה המנוח. האישה טענה כי המעסיק התרשל באופן הפקדת הכספים לקרן הפנסיה של המנוח, וגרם לאחרון בסופו של היום לנזק כלכלי. האלמנה הלינה על כך שהמעביד לא הפקיד את הכספים במועדים, והפר במעשיו את הוראות צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי החל על הצדדים.
בני משפחתו של העובד טענו כי ביצוע ההפרשות לפנסיה במועדים מאוחרים מהרגיל, ואי ביצוע מלוא ההפרשות, הותירו את האלמנה עם פנסיה הנמוכה ממה שהיה מגיע לבעלה בגין עבודתו. בית הדין האזורי קיבל כאמור את התביעה וחייב את המעסיק לשלם לבני המשפחה פיצוי בגין ההפרש בין גמלת השאירים לה הם היו זכאים, לבין הגמלה אשר אותה הם קיבלו בפועל. החברה הגישה ערעור על פסק הדין הנ"ל, אך בית הדין הארצי דחה את הערעור. במסגרת הערעור, הועלו על ידי החברה טענות בדבר התיישנות התביעה. כמו כן, החברה טענה כי היות והמנוח ויתר על ביטוחו בפנסיה בקרן פועלי בניין מראש, לא נגרם לאלמנה ולבני המשפחה נזק כלשהו.
בית הדין הארצי קובע - חובה להפקיד כספים לפנסיה
בית הדין הארצי דחה את הערעור. השופטים, רונית רוזנלפד, לאה גליקסמן, ואילן סופר, קבעו כי הייתה מוטלת על החברה החובה להעביר לקרן הפנסיה את התשלומים עבור העובד. הודגש כי מדובר בחובה המוצאת ביטוי בצו ההרחבה בענף הבנייה ובהסכם הקיבוצי החל על הצדדים. השופטים הדגישו כי מדובר ב"חובה מוחלטת" ולא ב"חובה מותנית". דהיינו, הסכמתו של העובד או היעדרה לא הייתה יכולה להיות סיבה להימנע מהפרשות לפנסיה. השופטים הוסיפו כי החברה הייתה צריכה להפריש כספים לקרן הביטוח לפועלי בניין בין השנים 1990-1995, והדבר היה יוצר לעובד וותק פנסיוני שהיה מצטבר מדי שנה (ומביא להגדלת סך כל אחוזי הגמלה אשר היו אמורים לעמוד לזכותו של המנוח במועד פרישתו מהעבודה, או לאלמנתו עם פטירתו).
הודגש כי עסקינן בהפרת חוזה עבודה וזאת בשל סעיף מיוחד בהסכם אשר עיגן את חובתו של המעסיק להפקיד תשלומים לקרן הפנסיה מכוח צו ההרחבה בענף הבניין. "הפרת חוזה העבודה הייתה במקרה דנן עילה לתביעה, הן בעבור הכספים שלא שולמו, והן בגין הנזק הכלכלי אשר נגרם בשל הרשלנות בהפקדה", נכתב בפסק הדין. האלמנה במקרה דנן ניצבה מול שוקט שבורה. בעת שהוגשה התביעה, לא היה ניתן עוד להעביר את כספי פנסיה לקרן הפנסיה לפועלי בניין. אי לכך, האלמנה הייתה יכולה רק להגיש תביעה ישירה כנגד המעסיק בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהפסד הפנסיה. בית הדין לעבודה קבע כי הכספים ישולמו לאלמנה באופן חד פעמי, ולא בדמות תשלומים חודשיים, וזאת משום שעלה בליבו ספק באשר ליציבתה הכלכלית של החברה (ובנוגע ליכולתה להבטיח בעתיד את התשלומים נשוא פסק הדין).
.jpg)
-min(1).jpg)
.jpg)
