ת"א 4091-09-08
הרפס סימפלקס הינה מחלה נגיפית/ויראלית אשר הסממנים הבולטים שלה באים לידי ביטוי בהופעה של נגעים שלפוחתיים על פני העור. במקרים בהם הזיהום תוקף תינוקות בגיל הרך (עד גיל ארבעה שבועות), עסקינן בזיהום הנקרא "הרפס ביילוד". מדובר אפוא בזיהום קשה ומסוכן אשר עלול לגרום לדלקת ברקמת המוח, לנזקים נוירולוגים בלתי הפיכים, ואף למוות.
יש לכם שאלה?
הרפס אנצפליטיס הינה דלקת של המוח אשר נגרמת כתוצאה מהרפס סימפלקס. חשוב להדגיש כי עסקינן במחלה נדירה אשר תוקפת לעיתים רחוקות בלבד. לדוגמא, מחקר אשר נערך בתחום בארה"ב העריך כי מדובר בזיהום התוקף תינוק אחד לכ-5,000 לידות. מחקר אחר הצביע על כך שמאז שנת 1997, ועד שנת 2002, אובחנו בישראל רק שמונה מקרים של הרפס ביילוד.
ניתן להידבק במחלה זו בשלוש דרכים:
- במהלך הלידה - לדוגמא, כאשר איברי המין של האם נגועים בהרפס. מרבית מקרי ההרפס ביילוד מתרחשים כתוצאה מקיומו של הנגיף אצל האם (כ-90% מהמקרים).
- הדבקה ברחם - לעיתים, עוברים נדבקים בהרפס כאשר הם נמצאים ברחם. מדובר בנגיף אשר עובר מהדם של האם, לדם העובר, דרך השלייה (כ-5% מהמקרים).
- הדבקה לאחר הלידה - ב-10% מהמקרים, התינוק נדבק בהרפס כתוצאה ממפגש עם מבוגר אחר אשר מפריש את הנגיף ונוגע בתינוק.
בניגוד לתפרחת חיתולים רגילה, נגעים המעידים על הרפס נבדלים בכך שהם מופיעים בצורת שלפוחיות. מדובר בשלפוחיות קטנות וצפופות, מלאות בנוזל מוגלתי או צלול, על רקע עור אדמנתי. מחלה זו מאובחנת בעיקר על בסיס הפצעים ורגע האמת הקריטי הוא מועד ההסתכלות על הפצעים הללו ומתן הטיפול המתאים והראוי. במילים אחרות, כאשר קיים חשד להרפס על בסיס בחינת הפצעים, וככל שקיימים גורמי סיכון רלבנטיים, אין לשלול את קיומה של המחלה אלא לאחר בדיקת מעבדה בבית החולים (ולא די בבדיקת מעבדה במרפאה הקהילתית).
האם רופא הילדים היה צריך לאבחן את המחלה?
להלן דוגמא לתביעה בגין רשלנות רפואית לכאורה של רופא ילדים באבחון הרפס ביילוד. את התביעה הגישו הורים ובנם, וזאת לאחר שהקטין לקה בהרפס, ככל הנראה לאחר לידתו, אך רופא הילדים אליו האם הגיעה עם הילד לא השכיל להפנותה במועד לבית החולים ו/או לרופא מומחה. רופא הילדים התייחס אמנם לפצעים אשר הופיעו על עורו של הילד, אך רשם לו טיפול אנטיביוטי ושלח אותו לביתו.
ההורים טענו כי עסקינן ברשלנות באבחון מחלה ונזקו הקשה של התובע בא לידי ביטוי בשיתוק מוחין ממנו סובל הילד כיום. לטענת התובעים, רופא הילדים היה צריך להפנות אותם באופן מיידי לרופא עור ו/או לבית החולים. לטענתם, היות ורופא הילדים אבחן את הנגעים כ"זיהום חיידקי", ולא כ"הרפס", הרי שעסקינן ברשלנות.
בית המשפט דחה את טענות התובעים כנגד רופא הילדים. ראשית, הודגש כי רופא הילדים הינו רופא כללי ולא רופא עור. דהיינו, כאשר התובע הגיע למרפאתו עם נגעים באזור העכוז ואיבר המין, רופא הילדים לא התרשל בכך שהוא אבחן את האירוע כתפרחת החתלה ולא כזיהום כתוצאה מהרפס. על פי חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים, תפרחת החתלה הינה אירוע שכיח ביותר בקרב תינוקות רכים ועל כן לא ניתן לקבוע כי אבחנתו של הרופא לא הייתה סבירה בנסיבות העניין.
ההורים הלינו על כך שהרופא לא רשם באופן מסודר וברור את תיאור הנגעים על עורו של הילד. הרופא טען כי היות והוא היה סבור שמדובר בתפרחת חיתולים, שהינה תופעה נפוצה ביותר, הוא לא ראה לנכון לפרט פרטים נוספים אודות הנגעים והפצעים שהופיעו על עור התינוק. בית המשפט קיבל את טענותיו של האחרון וקבע כי גרסתו הייתה מהימנה וסדורה. יתרה מכך, הודגש כי אף הרופא חש במהלך עדותו "חוסר נוחות" מדלות התיאור הרפואי. עם זאת, נקבע כי הוא לא הפר בעניין זה את המוטל עליו בתור רופא סביר, קל וחומר כאשר האירועים נבחנו ממשקפי התקופה (בה רשומות רפואיות רבות נעשו בצורה לאקונית ובלתי מספקת מבחינת הפירוט).
בית המשפט דחה גם את טענותיהם של ההורים בנוגע לאי הפניה לרופא מומחה. ראשית, כפי שצוין לעיל, נקבע כי האבחנה של הפצעים כ"זיהום חיידקי" הנפוץ בקרב תינוקות בגילאים אלה הייתה סבירה ולא הצדיקה הפניה לרופא עור. שנית, רופא העור (אשר התברר כרשלן במסגרת ההליך בבית המשפט) העיד כי הוא בדק את התובע מתוך מחשבה שזה הגיע אליו על בסיס הפניה מרופא הילדים. דהיינו, גם אם רופא הילדים היה שולח את הקטין ואימו לרופא המומחה עם הפניה בידם, המומחה לא היה מאבחן את ההרפס (כפי שהוא לא אבחן אותו בפועל כאשר האם הגיעה אליו באופן עצמאי). לאמור, לא התקיים הקשר הסיבתי בין אי ההפניה לרופא מומחה ובין אבחון המחלה. לסיכום, בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות ורופא הילדים לא התנהל ברשלנות כלפי התובעים בסוגיית אבחון ההרפס במקרה דנן.
.jpg)
.jpg)
