עת"מ 32329-12-11
חוק הכניסה לישראל קובע כי אין לאדם זכות קנויה לשבת בישראל במידה והוא איננו אזרח או עולה. כניסה לישראל בדרך אחרת מוסדרת בחוק באמצעות רישיון. שר הפנים, ומי שהוסמך מטעמו, הוא הגורם המעניק רישיונות כגון דא. הלכה פסוקה היא כי לשר הפנים נתון שיקול דעת רחב בעניין זה, ובית המשפט איננו רשאי להתערב בנקל בהחלטות אלה. שיקול הדעת הנ"ל הוגדר בפסיקה כ"שיקול דעת מנהלי רגיל אשר חלות עליו ההוראות הדיוניות והמהותיות של המשפט המנהלי".
יש לכם שאלה?
לעיתים, בני זוג אשר אחד מהם איננו אזרחי ישראלי, מבקשים להסדיר את שהותו של בן הזוג השני בישראל. במקרים כגון דא, הרשויות יכולות לערוך לבני הזוג ראיונות הבודקים את כנות הקשר ביניהם. דהיינו, האם מדובר בקשר למראית עין, שנולד לשם יצירת זכות שהייה בישראל, או שמא עסקינן בקשר אמיתי וכנה המצדיק את האישור המבוקש. בתי המשפט הכירו בכך ש"קיומו של הראיון מאפשר את המבחן המרכזי לשם בדיקת כנות קשר".
בין נשואים לידועים בציבור
כאשר בני הזוג נשואים זה לזו, ההחלטה באשר להתאזרחות בן הזוג הזר מסורה גם היא לשיקול דעתו של שר הפנים. במקרים אלה, שר הפנים מתחשב בקיומם של נישואין חוקיים. עם זאת, יודגש כי גם בעת נישואין בן זוג הזר איננו זכאי באופן אוטומטי לאזרחות. סעיף 7 לחוק האזרחות קובע כי ניתן לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואין וזאת מתוך הרצון "להגן על התא המשפחתי ולאפשר לבני זוג לחיות ביחד ולהקים בישראל משק בית משותף". בדומה לבני זוג נישואים, גם בני זוג ידועים בציבור יכולים לבקש את הסדרת שהותו של בן הזוג הזר בישראל. ברור אפוא כי הוכחת קשר של ידועים בציבור דורשת עמידה בנטל כבד יותר, מאשר הוכחת הקשר לאחר נישואין.
פעמים רבות, בני זוג הטוענים כי הם ידועים בציבור מבקשים להוכיח את כנות הקשר ביניהם על בסיס מגורים משותפים. יודגש כי מגורים אלה אינם תנאי אוטומטי לקבלת אזרחות והכרה בקשר ככנה ואמיתי. על מנת לבסס הוכחה בדבר קיומו של קשר של ידועים בציבור, מוטל על הרשות המוסמכת להתייחס "למכלול הנסיבות אשר התקבלו במסגרת השימועים שנערכו לבני הזוג, וכן על סמך התרשמות ישירה מהם".
במקרים אלה, בתי המשפט אינם נכנסים בנעליה של הרשות, וזאת משום שפקידיה הינם בעלי המומחיות לכך והסמכות בנוגע לקבלת ההחלטה נתונה להם. כאשר מוגש ערעור על החלטת הרשות, בית המשפט יתערב בה רק כאשר הוא נשאר במעטפת החיצונית בלבד ותוך עמידה על סוגיות כגון - האם שיקול הדעת הופעל כדין? האם ההחלטות בנוגע לבני הזוג היו מידתיות וסבירות?
בנוגע לבני זוג ידועים בציבור, שר הפנים קבע נוהל אשר נועד להסדיר את מעמדם של בני זוג לא נשואים. נוהל זה קובע כי רק בתום הליך מדורג המתפרש על שבע שנים, ועל בסיס עמידה בתנאים הקבועים בו, בני זוג יוכלו לקנות מעמד לבן הזוג הזר מכוח היותם ידועים בציבור. נוהל זה עבר במרוצת השנים שינויים רבים. בינואר 2010 התפרסמה הגרסה המעודכנת שלו. במסגרת הנוהל הנ"ל, מוטל על בני הזוג נטל ההוכחה בדבר קיומו של קשר כנה. הלכה פסוקה היא כי קיום ראיון על ידי הרשות המוסמכת מקפל בתוכו גם את זכות השימוע המגיעה לבני הזוג.
דוגמא לפסק דין
שני עותרים, אישה ישראלית (יהודייה) ורופא אזרח זר (מוסלמי), טענו כי הינם בני זוג והגישו עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. העתירה הוגשה בגין דחיית בקשתם של האחרונים להסדיר את רישיונו ואזרחותו של בן הזוג הזר. נתוני המקרה היו כלדקמן:
- מאז שבן הזוג הזר נכנס לישראל בשנת 2001, הוא קיבל שני רישיונות ישיבה מסוג ב/2 אשר הוארכו עד דצמבר 2002.
- בדצמבר 2002, בן הזוג קיבל רישיון ישיבה מסוג ב/1 והאריך אותו מעת לעת.
- ביוני 2006, בן הזוג קיבל תושב ארעי מסוג א/5.
- מעמדו הארעי של בן הזוג הוארך מדי שנה.
- בדצמבר 2008 נשלח ללשכת שר הפנים "דוח חסוי" ובו הועלו טענות בנוגע לכנות הקשר שבין בני הזוג. יודגש כי קיומו של הדו"ח התברר בדיעבד במסגרת העתירה דנן.
- ביולי 2011, נערך לבני הזוג "ראיון לבחינת כנות הקשר". בעקבות הראיון הוחלט כי במקום לשדרג את מעמדו של בן הזוג הזר, האחרון יידרש לעזוב את ישראל בתוך 14 ימים.
- בני הזוג הגישו השגה לוועדת ההשגה לזרים על ההחלטה הנ"ל.
- שר הפנים הגיש כתב תשובה מטעמו.
- בנובמבר 2011, וועדה ההשגה דחתה את טענות העותרים.
- בני הזוג הגישו את העתירה דנן לבית המשפט המחוזי.
העותרים טענו לשורה של פגמים אשר נפלו בראיון שנערך להם. לדוגמא, הם טענו כי נוכח קשיי שפה והעדר מתורגמן, הם לא הצליחו להביע את טענותיהם באופן רהוט ותשובותיהם "הוצאו מהקשרן". כמו כן, נטען כי ההחלטה של יו"ר וועדת ההשגה התקבלה ללא שימוע ומבלי שהייתה להם הזדמנות להגיש תשובה ותגובה. העותרים טענו כי היה בידם היכולת להציג ראיות באשר לכנות הקשר - למשל, תמונות משותפות.
שר הפנים טען כי בית המשפט איננו ערכאת ערעור על וועדת ההשגה ואין הוא רשאי להתערב בהחלטת הרשות המנהלית. כמו כן, הוכחשו הטענות בדבר הפגמים המנהליים והעתירה לבית המשפט המחוזי הייתה, לטענת המשיב, "עתירה החוזרת על מה שנאמר בפני וועדת ההשגה".
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. ב"כ העותרים טען כי "הנוהל הנוגע לידועים בציבור" מפר את זכות השימוע וזכות הטיעון של בני הזוג. בית המשפט דחה טענה זו. בפסק הדין נקבע כי קיום הראיות על פי הנוהל אפשר לבני הזוג זכות שימוע ראויה. כמו כן, הודגש כי וועדת ההשגה בדקה (כחוק) את ההחלטה אשר ניתנה בעניינם של בני הזוג לא על בסיס ראיות ועדויות ולא בהתאם לנתונים אשר לא היו מונחים בפני הרשות טרם ההשגה.
בית המשפט דחה גם את העתירה לגופה. נקבע כי בני הזוג לא הציגו ראיות אשר היו יכולות לתמוך בטענותיהם. לדוגמא, הם הודו כי הם ישנים בחדרים נפרדים, ואף גרו בנפרד בתקופות מסוימות. בשלב מסוים, העותרת אף הגישה כנגד העותר תלונה במשטרה. יתרה מזאת, נקבע כי לא היה בנספחים ראיה סבירה, למעט תמונה אחת משותפת, אשר הייתה יכולה "להתחיל ולהקים תשתית ראייתית לכך שעסקינן בקשר אמיתי בין בני זוג".
.jpg)
.jpg)
