תמש (טב') 34994-06-10‏ ‏ש.א נ' ס.ד

 

אלימות במשפחה הינה תופעה קשה ביותר אשר פשתה בציבור הישראלי כמכת מדינה. למרות שמדובר באלימות אשר ניתן למצוא אותה בכל שכבות האוכלוסייה, ישנם מגזרים אשר "מועדים יותר לפורענות". ממחקר אשר נערך לאחרונה על ידי מכון המחקר והמידע של הכנסת, עולה באופן ברור כי שיעור האלימות במשפחה במגזר הערבי גבוה באופן משמעותי משיעורו במגזרים אחרים.

 

יש לכם שאלה?

פורום אלימות במשפחה


אחת הבעיה המרכזיות בהתמודדות עם אלימות במשפחה במגזר זה הינה העדר תלונות. בשל מעמדן הנמוך של הנשים בחברה הערבית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית, רבות מהן תולות את מלוא עולמן בנישואין ומפחדות להגיש תלונה גם כאשר הן קורבן לאלימות מצד בעליהן. אישה אשר הייתה קורבן לאלימות במשפחה יכולה להגיש, מלבד התלונה במשטרה, גם תביעה נזיקית כנגד הבעל. מדובר בתביעת פיצויים בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים אשר נגרמו לה בגין האלימות. תביעת נזיקית זו יכולה לקבל "רוח גבית" משמעותית כאשר הבעל הורשע בעבירות בהליך פלילי. במקרים אלה, הכרעת הדין הפלילית תשמש את האישה כראיה לכאורה להוכחת המעשים ותסייע לה להוכיח את זכאותה לפיצויים.


סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1973 קובע כי מסקנות וממצאים של פסק דין חלוט במשפט פלילי, אשר במסגרתו הורשע פלוני, יהיו קבילים כראיות לכאורה כנגדו בהליך אזרחי. עם זאת, במסגרת ההליך האזרחי, הנתבע רשאי לבקש להביא ראיות לסתור את קביעותיו של פסק הדין הפלילי, וזאת מכוח סעיף 42א(ג) לפקודת הראיות. חשוב להדגיש כי אין נפקא מינה אם הנאשם הורשע בפלילים על בסיס הודאתו או בהתאם לדיון הוכחות. מרגע שפסק הדין הפלילי הפך לפסק דין חלוט, דינו כראיה לכאורה אשר הנטל לסותרה מונח לפתחו של הנתבע.


הנשיא שמגר התייחס לכך בפסיקתו באופן הבא - "כאשר נאשם מודה בעובדות כתב האישום, ולאחר מכן מורשע לפי הודאתו, רואים בעובדות כתב האישום כעובדות אשר הוכחו". דהיינו, כאשר הנאשם מודה בכתב האישום, הרי שהעובדות אשר גיבשו את כתב האישום הנ"ל הינן כראיות מוכחות. במקרים בהם נוהל דיון הוכחות בעניינו של הנאשם, בית המשפט רשאי לעיין בכתב האישום אם הוא רואה בכך צורך (חרף ההרשעה החלוטה).


הורשע באלימות במקרה אחד ויפצה על מקרים נוספים


במקרה דנן, האישה הגישה כנגד בעלה תביעה נזיקית בגין אלימות במשפחה. לטענתה, הבעל תקף אותה מספר פעמים במהלך הנישואין, אך הורשע בפלילים רק בגין תקיפה אחת. בית המשפט לא חלק על הוכחת התקיפה המדוברת, אך נדרש לבחון את טענותיה של האישה באשר לתקיפות האחרות על בסיס הראיות שהוצגו בפניו. למרות שהאישה לא הגישה תלונות נוספות (לטענתה, בשל חששה מפירוק הנישואין בגין גילה המבוגר והשתייכותה לחברה מסורתית ומגזרית), ולמרות שעדותה הייתה עדות יחידה של בעל דין (אשר על פי רוב אינה מספיקה להוכחה אלא על בסיס ראיות נוספות), נקבע כי דין התביעה להתקבל.


ראשית, בית המשפט קבע כי "ציוני המקרים בהם הוכתה האשה על ידי האיש נעשו בעקביות ובהתמדה, החל מכתב התביעה, דרך תצהיר העדות הראשית, וכלה בעדותה בבית המשפט לרבות במסגרת חקירתה הנגדית אשר לא כרסמה במיהמנותה". שנית, צוין כי תיאור המקרים נעשה בפרטי פרטים והתיאור האותנטי העניק להם זהות ואמינות (האישה פירטה היכן הותקפה בכל אחת מהפעמים, מה היה הרקע לתקיפה, כיצד התנהלו בני הזוג לאחר מכן, האם היו עדים שחזו במקרה, מה היה ההסבר לפיוס וכדומה). לסיכום, השופט קבע כי הוא סבור שהאישה הוכיחה שהותקפה על ידי בעלה יותר מפעם אחת במהלך הנישואין הקצרים, וכן שהיא סבלה גם מאלימות מילולית ורוחנית.