תמ"ש 50424-05-11 א.א נ' ג.א
אישה מוסלמית הגישה תביעה כנגד בעלה וגיסה (אחיו של הבעל) לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בנכסי מקרקעין. הנכסים אליהם האישה התייחסה בתביעתה היו דירת המגורים המשותפת, בית נוסף אותו האיש קיבל מאחיו בעסקת החלפת מקרקעין, ומוסך אשר נמכר בשנת 2008.
יש לכם שאלה?
בני הזוג התחתנו בשנת 1987 ובמהלך כ-20 שנות נישואיהם נולדו להם ארבע בנות. בסמוך לאחר הנישואין, בני הזוג עברו לגור בבית שנבנה על מקרקעין שהיו שייכים לאביו של הבעל. האישה גרה בבית זה עד שנת 2010, ואז גורשה לטענתה על ידי האב ובני משפחתו. יודגש כי בני הזוג נפרדו בשנת 2000 והבעל נשא אישה נוספת. דהיינו, למעלה מעשור הבעל היה נשוי לשתי נשים. בשנת 2002, אביו של הבעל הלך לבית עולמו וחילק את רכושו בין ילדיו. עוד יצוין כי החל משנת 1997 התנהלו הליכים משפטיים בין הבעל ואשתו, וזאת בטענות של אלימות במשפחה מצד הבעל ובני משפחתו, כלפי האישה.
האישה טענה כי דירת המגורים נבנתה בתקופת האירוסין וטרם הנישואין. האחרונה הודתה כי היא לא סייעה לבניית דירת המגורים והצדדים לא השכילו להציג מועד מדויק של בניית הבית. עם זאת, הוסכם כי בניית הנכס הושלמה טרם הנישואין. האישה טענה לזכויות שונות בדירה, בין השאר בשל העובדה שבמרוצת השנים שופץ הנכס והורחב עד למאד. לטענתה, חלק ניכר מהכספים אשר אפשרו את השיפוץ וההרחבה היו כספים שהתקבלו מעבודתה שהופסקה לאחר הנישואין. יודגש כי מדובר בסכום נמוך של כ-5,000 שקלים.
הבעל ובני משפחתו טענו כי האישה לא סייעה בדבר להרחבה ושיפוץ הנכס ולמעשה כל העול בעניין נפל על כתפי הנתבע, אביו ואחיו. בית המשפט קבע כי גרסאות הנתבע ובני משפחתו לא היו אחידות ועל כן הוא קיבל את טענות האישה לכך שהנכס הורחב במהלך הנישואין. בשלב מאוחר יותר, הבעל טען כי הדירה הייתה שייכת לאביו ולאחר פטירתו של האחרון היא עברה לידי אחיו (כאשר הוא קיבל, לכאורה, קרקע במקום אחר). טענות אלה נדחו על ידי בית המשפט משום שלא הוכחו. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע באופן מוחלט שהדירה לא הייתה שייכת לאחיו של הבעל, או למצער - בשותפות בין הבעל ואחיו. בסופו של היום, נקבע כי האישה לא הייתה בעלת זכויות קנייניות כלל בנכסים.
לא הוכחה כוונת שיתוף
נקבע כי היות והאישה לא רכשה במהלך הנישואין את חלקו של הבעל בדירת המגורים, והיות והיא לא זכתה בזכויות כלשהן בנכסים מאבי בעלה, הרי שכל שנותר בידיה לעשות היה להוכיח כוונת שיתוף. דהיינו, להוכיח את קיומה של כוונה בין הצדדים לכך שהנכס היה נכס משותף.
התובעת לא השכילה להרים את נטל ההוכחה לעניין זה. הלכה פסוקה היא כי הוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי איננה עניין של מה בכך ואין היא יונקת באופן מוחלט מקיומה של הלכת שיתוף כללית. עם זאת, כאשר מדובר בדירת מגורים, בתי המשפט נוטים להנמיך את הנטל הדרוש בשל אופיו המיוחד של הנכס. לעיתים, חיים משותפים במשך שנים רבות יכולים לסייע בהרמת נטל זה. במקרה דנן, בני הזוג היו נשואים במשך תקופה ארוכה, וגרו ביחד תחת אותה קורת גג במשך כ-13 שנים.
בית המשפט קבע ראשית כי אם הדירה הייתה שייכת, חלקה או כולה, לאחיו של הבעל, ברור אפוא כי לא עלה בידיה של האישה להוכיח שותפות מול האח. הדברים היו אמורים גם לגבי בעלות האב על הנכס. "הדין הקובע כיום הוא כי אין די בחיים משותפים ובהשקעת צד במשק הבית בכדי להקים זכויות קנייניות בנכס מקרקעין", נכתב בפסק הדין, "אף אם הייתי מקבל את טענת האישה בעניין ההשקעה כספית בהרחבה ובשיפוץ של דירת המגורים, לא יהיה בכך די כדי להוכיח שלאיש, או למאן דהו אחר, הייתה כוונה ספציפית לשתפה בזכויות בנכס".
פיצויים בשל שיקולי צדק
עם זאת, בית המשפט מצא לנכון לפסוק לטובת האישה סך של 180,000 שקלים וזאת בשל התוצאה הבלתי נסבלת של אישה אשר תיוותר לאחר נישואין של למעלה מ-20 שנה, עם ארבע בנות, כאשר רק בגדים לגופה. בית המשפט מצא לנכון לפסוק לטובתה של האישה פיצוי בגין "ביטול הרשות אשר ניתנה לה לגור בנכס".
"האישה קשרה גורלה בגורל האיש, הביאה עמו ילדים לעולם, ועברה להתגורר במתחם המגורים המשפחתי. במקביל, ובשל המעבר, האישה חדלה לעבוד לפרנסתה וכרתה את מטה לחמה, תוך שהיא שמה מבטחה באיש ובמצג שהוצג לה. כעת, לאחר שבוטלה רשותה של האישה לגור בדירת המגורים, היא נותרה למעשה ללא כלום. זאת כאשר היא מצויה בגיל מתקדם, ללא השכלה וללא מקצוע. מדובר במקרה מובהק המצדיק התערבות של בית המשפט משיקולי צדק והגינות".
.jpg)
.jpg)
