רע"צ 11221-04-12
בית המשפט השלום בירושלים קבע כי צעיר חרדי אשר נקלע לחובות ונפתח כנגדו תיק בהוצאה לפועל לא יוכל לטעון כי בשל היותו בן ישיבה הוא אינו יכול לעבוד על מנת להחזיר את החוב. מדובר בערעור אשר הוגש על ידי הבנק (הזוכה) ואשר במסגרתו נקבע שהחייב ישיב מדי חודש תשלומים בהתאם ליכולת השתכרותו הפוטנציאלית.
יש לכם שאלה?
במסגרת ההליך הראשוני, החייב במקרה דנן טען כי יכולת השתכרותו נמוכה וזאת משום שהוא רווק בן 20 המבלה כ-14 שעות מדי יום בלימוד בישיבה. רשמת ההוצאה לפועל התייחסה למצבו המיוחד של החייב וקבעה כי האחרון ישלם לבנק מדי חודש 150 ₪ בלבד. הבנק הגיש ערעור על החלטה זו, וערעורו התקבל.
השופט מאור קבע כי הוא איננו מקבל את קביעתה של הרשמת לכך שלאור לימודיו החייב איננו יכול להשתכר וכושר פרנסתו נמוך. בפסק הדין נכתב כי ניתן לשלב בין לימודים ועבודה והדברים אינם סותרים זה את זה. זאת ועוד, השופט הוסיף כי גם אם החייב טוען שהוא אינו יכול לעבוד, פירעון החוב צריך להיות - על פי החוק - לפי יכולת השתכרותו הפוטנציאלית. במסגרת פסק הדין, השופט התייחס גם לסוגיות דומות מהמשפט העברי. נקבע כי המשפט העברי התייחס לא אחת לפירעון חובות כ"מצווה" אשר מי שלא מקיים אותה הינו בגדר "רשע". השופט הדגיש כי ההלכה היהודית קובעת ש"פירעון חובות משעבד גם את גופו של החייב, ולא רק את רכושו".
"פריעת בעל חוב היא אף מצווה דתית (ראו: שולחן ערוך חושן משפט, סימן קז, סעיף א)", נכתב בפסק הדין, "מי שאינו פורע חובותיו מכונה רשע" (ראו: שו"ת אגרות משה יורה דעה, חלק ב, סימן סג). יתרה מזאת, ההלכה היהודית קובעת כי היות ופירעון חובות הינו מצווה, ילדיו של חייב מצווים לפרוע מן הירושה את חובות אביהם. באשר לשעבוד בעבור פירעון חובות, כפי שצוין לעיל, ההלכה היהודית הדגישה את הצורך לשעבד לא רק את "הרכוש" (דהיינו, הטלת החוב על נכסיו של החייב בלבד), אלא גם את "הגוף" (מכוח זה מוטל על חייב לנקוט במלוא האמצעים העומדים לרשותו בכדי להביא לפירעון החוב).
.jpg)
