תמ"ש 3640/10 אוח'
אישה אשר טרם התגרשה מבעלה, אך בין השניים התנהלו הליכי גירושין, הגישה תביעה לתשלום מזונות אישה. הגבר טען כי למרות שהאישה לא עבדה במהלך שנות הנישואין, הרי שלאחרונה היא החלה לעבוד אצל קרובי משפחתה. לטענתו, האישה לא הייתה זכאית למזונות ממנו וזאת בעילה של "צאי ומעשה ידייך במזונותייך".
יש לכם שאלה?
סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1988 הוא הסעיף אשר עוסק בזכותה של אישה למזונות. על פי סעיף זה, אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הדין האישי החל עליו. במקרה דנן, מדובר בבני זוג יהודיים. אי לכך, זכותה של האישה למזונות נבחנה בהתאם לדין העברי.
הדין העברי קובע כי אישה זכאית למזונות מבעלה כל אימת שקשר הנישואין בין השניים שריר וקיים. כמו כן, דין זה קובע כי הזכאות למזונות אלה יונקת מן הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו". דהיינו, האישה זכאית למזונותיה לפחות בהתאם לרמת חייה עובר לנישואין. כאשר רמת חייה עלתה לאחר הנישואין, מזונותיה יחושבו בהתאם לרמת החיים לה היא הורגלה כאשר הנישואין התנהלו כסדרם.
מזונות אישה לפי הדין העברי כוללים דאגה לכל מחסורה לרבות מדור, מזון, ביגוד ורפואה. עם זאת, קיום הנישואין כזכות למזונות איננו כלל שאין בלתו. הדין העברי לגבי מזונות אישה קובע כי אישה זכאית למזונותיה מבעלה כל אימת שהיא מקיימת את חובותיה כלפיו וגרה עמו. במקרים כגון המקרה דנן, כאשר בני הזוג חיים בנפרד, זכותה של האישה למזונות קמה לה רק אם היא תוכיח שנסיבות המגורים הנפרדים היו נעוצות בבעל ולא בה. לדוגמא, עזיבת הבית בגין אלימות במשפחה. רמת ההוכחה לעניין זה הוגדרה בפסיקה כ"קלה כנוצה".
מן הכלל אל הפרט
האיש טען כי יחסיו עם אשתו עלו על שרטון כאשר הוא גילה סיפור בגידה עם גבר אחר. לדבריו, מצבה הנפשי של האישה החל להתדרדר לאחר שמעשה הניאוף התגלה, ונעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להציל את הנישואין אך לשווא. זאת ועוד, האיש הוסיף כי מזה 4 שנים האישה לא קיימה עימו יחסי אישות וניתן לראות גם בכך את מרידתה בו. האישה טענה, מנגד, כי היא הביעה את רצונה להתגרש לאחר שגילתה שהאיש בוגד בה עם אחרת. כמו כן, האישה הדגישה כי טענות הניאוף שהועלו כנגדה על ידי בעלה לא הוכחו כלל וכלל.
בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי האישה לא הייתה זכאית למזונותיה מבעלה. ראשית, יש להדגיש כי בית המשפט דחה את טענותיו של הגבר בנוגע לניאוף וזאת משום שאלה לא הוכחו. הגבר אמנם טען כי יש בידיו הוכחות אשר הוא שומר לבית הדין הרבני, אך לא היה בין הצדדים כל הליך שהתנהל בערכאה זו. עם זאת, האיש השכיל לשמוט את הקרקע תחת זכותה של אשתו למזונות על בסיס הכלל "מעשי ידיה במזונותיה".
דהיינו, האישה עבדה והתפרנסה והיא לא הייתה זקוקה למזונותיה ממנו. מדובר אפוא בטענה הגורסת כי למרות שהבעל מחויב במזונות האישה, האישה חייבת להעביר את פרנסתה לידיו במהלך הנישואין. אי לכך, טען האיש, הכנסות האישה התקזזו עם דמי המזונות.
בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וקבע כי הדין עם הגבר בעניין זה. נקבע כי הכנסותיה של האישה הספיקו לה לצרכיה הבסיסיים והוכח כי האחרונה הועסקה על ידי קרובי משפחתה. האישה טענה כי היא עבדה אצל משפחתה וזאת משום שהרגישה צורך להשיב להם טובה על כל העזרה שהעניקו לה. בית המשפט קבע כי אין נפקא מינה שהעבודה הייתה "לשם החזר גמול" וזאת משום שהתובעת קיבלה בעבור עבודתה סך של כ-4,000 שקלים בחודש. נקבע כי מדובר בסכום חודשי אשר הספיק לאחרונה למחייתה.
"לכאורה היה ממש בטענת האישה שאין לחייבה לעבוד מקום שלא עבדה כל תקופת החיים המשותפים", נכתב בפסק הדין, "עם זאת, לא היה זה האיש אשר כפה עליה לצאת לעבוד. יש לזכור שהאישה מרצונה בחרה לעבוד אצל קרובי משפחתה, בין אם עבור גמול ובין אם עבור שכר. לפיכך, מקום שבחרה האישה לעבוד לאחר פירוד הצדדים, יכול האיש לומר צאי ומעשה ידיך- מזונותיך", סיכם בית המשפט את החלטתו.
.jpg)
.jpg)
