ת"ע 100570/03


סעיף 29 לחוק הירושה קובע כי אדם אשר עורך צוואה איננו רשאי להגדיר אדם אחר אשר ייקבע את אופן חלוקת ירושתו. עם זאת, החוק קובע חריג אשר מתיר למצווה לקבוע אדם אחר שיחלק את ירושתו כאשר ניתנה לאדם זה הסמכות לבחור זוכים מתוך רשימת זוכים, או מנות מתוך רשימת נכסים. תחולתו של החריג לפי סעיף 29 דורשת אפוא קביעה מפורשת כאמור בצוואה. להלן דוגמא למקרה בו בוטלה סמכותה של אישה לחלק את ירושת אחותה המנוחה, וזאת בהעדר הוראה מפורשת.  

 

יש לכם שאלה?

פורום התנגדות לצוואה

פורום עיזבון


המנוחה במקרה דנן הותירה אחריה במותה שלושה ילדים. שמונה שנים לפני פטירתה, המנוחה ערכה צוואה בכתב יד. לאחר פטירתה, אחותה, עורכת דין במקצועה, ערכה מסמך אשר כותרתו הייתה – "קביעת היורשים וחלוקת הרכוש אשר בעיזבון המנוחה לפי סעיף 29 לחוק הירושה". הצוואה ודף החלוקה הוגשו לרשם הירושה.

 

רשם הירושה נתן צו לקיום הצוואה וקבע כי היא בת תוקף. היות והרשם לא הסכים לתת תוקף לדף החלוקה, אחת מילדיה של המנוחה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה, באמצעות אחותה של המנוחה (עורכת הדין), וביקשה לקבל תוקף למסמך המצורף. בסופו של היום, ולאחר תיקונים מסוימים, בית המשפט אישר את דף החלוקה. יש לציין כי האישור נעשה במעמד המעוניינות בו בלבד (אחות המנוחה ובתה). לאחר אישור דף החלוקה, אחד מנכדיה של המנוחה הגיש בקשה לביטול אישור דף החלוקה על ידי בית המשפט. הבקשה נדחתה. אי לכך, הנכד הגיש ערעור על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט המחוזי. בדיון אשר נערך בפני בית המשפט המחוזי נפסק בהסכמה כי התיק יושב לבית המשפט לענייני משפחה.


בית המשפט לענייני משפחה נדרש למעשה לשאלת פרשנות הצוואה. במסגרת הדיון הנ"ל, הנכד העלה כנגד אחות סבתו ודודתו מספר טענות:

  1. לשון הצוואה הייתה ברורה ולא היה בה מקום לספק. המנוחה ביקשה לחלק את כל רכושה שווה בשווה בין כל יורשיה, שלושה ילדים וחמישה נכדים.
  2. המשיבות פעלו בדרכי תחבולה על מנת להשיג צו קיום צוואה מוטעה ושגוי, וזאת תוך שהן גוזלות את חלקו של אביו (בנה של המנוחה).
  3. שיקול הדעת היחיד אשר ניתן לאחות המנוחה במסגרת הצוואה היה – האם להשאיר את אביו (בנה של המנוחה אשר התעוור בגין ניתוח בראשו) בדירה מסוימת או לדאוג לו לדירה חלופית, הא ותו לא.
  4. המנוחה לא הסמיכה את אחותה לקבוע את חלוקת העיזבון בין היורשים. השימוש שנעשה במקרה דנן בסעיף 29 לחוק הירושה היה "תרגיל הונאה".
  5. מעשיה של האחות היו נגועים במניעים זרים ואישיים.
  6. בשלב מסוים אחותה של המנוחה הציעה למבקש, באופן מפורש, תשלום כספי בתמורה לזכויותיו ולזכויות אחיו בעיזבון. הדבר נעשה תוך הסתרת קיומה של הצוואה.
  7. הפעילות בתיק הירושה נעשתה על ידי אחות המנוחה ללא ידיעת הנהנים האחרים בצוואה.

בית המשפט הביא, מפאת חשיבות הדברים, את נוסח הצוואה המקורי:


"אני מייפא את כחה של אחותי לחלק את ירושתי שירשתי מבעלי ז"ל. את הדירה בר"ח ...... שאני ובני ע' גרים בה, אני משאירה לשקול דעתה של אחותי ע"ד ש' ומבקשת שבני ע' יגור בדירה (הוא התעוור בניתוח ראש בשנת 77) או שתדאג לדיור הולם למצבו. הילדים שלי א' נ' ע ....... הנכדים 'ש' מ".


פרשנות הצוואה


בית המשפט נדרש תחילה לפרשנות הצוואה היות ודובר בצוואה בלתי ברורה. סעיף 54 לחוק הירושה קובע כי פרשנות צוואה נעשית על פי אומד דעתו של המצווה, וזאת כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה. במקרים בהם קיים קושי להתחקות אחר דעתו של המצווה, שומה על בית המשפט לבחון את אומד דעתו לפי נסיבות המקרה.

 

לא אחת, הודגש כי האינטרס היחיד והעיקרי העומד מאחורי פרשנות צוואה הינו כיבוד רצון המת. חשוב לציין כי "גבול הפרשנות הינו גבול הלשון" ולא "גבול הפרשן". דהיינו, בית המשפט איננו בר סמכות להוסיף או להוריד מצוואה וכאשר מתעורר ספק באשר לכוונת המצווה יש לפנות לנסיבות חיצוניות. הלכה פסוקה היא כאשר גם הנסיבות החיצוניות אינן פותרות את המחלוקת, בית המשפט יבטל את הוראת הצוואה המדוברת.


במקרה דנן, נקבע כי המנוחה הסמיכה את אחותה, באופן מפורש, להחליט היכן יתגורר בנה העיוור. עם זאת, בית המשפט לא מצא סמכויות נוספות אשר הוענקו לאחות במסגרת הצוואה. "במסמך לא היה ציון מפורש כי האחות רשאית לבחור כיצד לחלק את עיזבון המנוחה ולא ניתן לה הכוח להדיר יורשים מהעיזבון", נכתב בפסק הדין, "ניתן להבין כי רצונה של המנוחה היה שכל ילדיה יקבלו מירושתה ולא ניתנה לאחות הרשות לפעול כאוות נפשה בעיזבון המנוחה".

 

רשימת הצאצאים בצוואה לא הייתה רשימת זוכים אפשרית


בית המשפט הוסיף כי המנוחה לא מנתה רשימת צאצאים אשר יהנו מהצוואה אלא הנפיקה "רשימת צאצאים סתומה". נקבע כי לא ניתן להסיק שרשימת הצאצאים הנ"ל הייתה רשימה אשר קבעה אותם כ"יורשים פוטנציאלים או מתן אפשרות לאחות המנוחה לבחור מהרשימה את הצאצאים אשר ייהנו מהירושה".


יתרה מכך, המנוחה התירה לאחותה לחלק את הירושה שקיבלה מבעלה, אך לא היה מדובר במלוא רכושה ועיזבונה. דהיינו, מכל מקום האחות לא הייתה בעלת סמכות להורות על חלוקת רכוש המנוחה מעבר לרכוש אשר האחרונה ירשה מבעלה המנוח. בית המשפט מצא גם כי לא חל במקרה דנן סעיף 29 לחוק הירושה. הלכה פסוקה היא כי על מנת להכיר בתחולתו של הסעיף הנ"ל היה על המנוחה לנקוט בצוואתה ב"לשון ברורה ופוזיטיבית" בנוגע לאדם אשר היא מייפה לבחור מבין האנשים המנויים מי יקבל חלק בירושה.