ת"א 9502-12-08

 

בית משפט השלום בקריות קבע כי עורך דין אשר נפל בעבודתו פגם בגין רשלנות מקצועית ישלם ללקוחתו פיצויי בסך 100,000 שקלים. מדובר ברשלנות מצד עורך הדין בעת עריכת חוזה בין הלקוחה לבין קבלן בנוגע לבניית בית. כמו כן, נקבע כי עורך הדין, ברשלנותו, נטל לכיסו כספים שלא כדין.

 

ההתקשרות בין הצדדים נולדה כאשר הלקוחה פנתה לעורך הדין וביקשה ממנו לסייע לה בעריכת חוזה לבניית בית במושב. לימים, התברר כי התוכניות אשר הקבלן צירף לחוזה היו שונות מהתוכניות של הלקוחה. אי לכך, בסופו של דבר, הבית נבנה בחריגה והוצא כנגדו צו הריסה. הלקוחה טענה כי היא לא שמה לב לכך שהתוכניות היו שונות וזאת משום שהיא הייתה בלחץ בגין נסיעה באותו הערב לטיול בהודו.

 

לטענתה, היא ביקשה בדיעבד מעורך הדין לטפל בכך אך הלה לא ביצע את המבוקש. אי לכך, האישה הגישה כנגד בא כוחה תביעה לפיצויים בסך כ-350,000 שקלים. הלקוחה טענה כי היא זכאית לפיצוי הנ"ל וזאת בשל הנזק אשר נגרם לה כתוצאה מרשלנותו המקצועית של עורך הדין.

 

התובעת אף ציינה כי היא העבירה 70,000 שקלים לעורך הדין אשר כללו גם 9,000 שקלים בעבור שכר טרחה. לטענתה, עורך הדין היה צריך להעביר את היתרה לגורמים שונים כגון מנהל מקרקעי ישראל, המושב וכדומה. עם זאת, טענה האישה, עורך הדין לא העביר את הכספים הנ"ל וייתכן והסכומים "שולשלו לכיסו".

 

עורך הדין טוען: "לא מדובר ברשלנות"

 

הנתבע טען כי דין התביעה להידחות. לדבריו, התובעת חתמה בנוכחות אביה על החוזה עם הקבלן, והאב היה גם קבלן מנוסה בעצמו. כמו כן, טען עורך הדין, במעמד נכח גם אדריכל אשר נשכר על ידי הלקוחה ועל כן לא היה מקום להטיל לפתחו את האחריות בנוגע ל"פערים ההנדסיים" בין התוכניות.

 

יתרה מכך, עורך הדין הדגיש בפני בית המשפט כי הוא לא ייעץ ללקוחה למהר ולהעביר כספים לקבלן אשר התחיל בביצוע עבודות הבניה טרם קיבל לכך היתר מתאים. בנוגע לכספים אשר הועברו לידיו על ידי הלקוחה, עורך הדין טען כי 30,000 שקלים מתוכם נועדו לשם תשלום שכר טרחתם של עורכי הדין של המושב והקבלן, ויתרת הסכום הייתה שכר טרחתו. לגבי 9,000 השקלים אשר הוגדרו על ידי הלקוחה "כשכר טרחה", עורך הדין טען כי מדובר היה ב"שכר טרחה חלקי בלבד".

 

9,000 שקלים לא היו שכר טרחה חלקי

 

בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי עורך הדין לא ערך מול הלקוחה הסכם שכר טרחה ועל כן לא ברור כיצד הוא הגיע למסקנה כי התשלום בסך 9,000 שקלים היה "שכר טרחה חלקי". קל וחומר צוין כי מדובר בשכר טרחה הגיוני בהתחשב בעסקה המדוברת. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי הלקוחה הוכיחה את העברת 70,000 השקלים לעורך הדין, והנתבע מצידו לא השכיל להוכיח כי הוא אכן העביר את הכספים ליעדם.

 

"באיזו זכות נטל הנתבע כספים והעביר אותם לחשבונו הפרטי מבלי ליידע את הלקוחה בכך", מתח השופט ביקורת על התנהלות הנתבע במקרה דנן, "כמו כן, נשאלת אפוא השאלה האם הכספים לא הועברו כנדרש, ואם כן, היכן הם?".

 

לא ניהל חשבון נאמנות

 

השופט הוסיף וקבע כי עורך הדין במקרה דנן לא הציג כל אסמכתא לגבי שמירת הכספים בחשבון נאמנות מיוחד, או בחשבון אשר מיועד לכספי לקוחותיו. הנתבע מילא פיו מים ושתיקתו בעניין זה נתפסה כהודאה. למעשה, נקבע כי עורך הדין פעל בכספים שלא כדין. בנוגע לאחריות הנזיקית, נקבע כי עורך הדין, אשר ערך את ההסכם מול הקבלן, לא היה יכול להתחמק מאחריותו לנזקיה של התובעת. "אם הנתבע היה מוודא את התאמת התוכניות בעת עריכת ההסכם, אזי הוא היה יכול למנוע את החמרת המצב. יתרה מכך, הנתבע לא פעל לסייע למרשתו גם לאחר שנודע לו אודות הטעות", נכתב בפסק הדין.

 

בית המשפט עמד גם על אשמתה התורמת של התובעת לנזקיה. נקבע כי למרות שהתובעת "הייתה בלחץ לקראת נסיעה להודו", הרי שהיא לא הייתה יכולה לחתום על חוזה כה משמעותי מבלי לבחון את פרטיו לעומק. כמו כן, הודגש כי אכן התובעת הייתה מלווה באביה הקבלן ואדריכל מטעמם. בנוגע לגובה הנזקים, התובעת עתרה לפיצויים בסך 350,000 שקלים, אך נזקיה הוגדרו על ידי בית המשפט כ"מופרזים ובלתי מבוססים". אי לכך, נקבע כי האחרונה זכאית ל-100,000 שקלים פיצויים "בלבד".