עא 254/07

 

בית המשפט העליון קיבל בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם היו אמורים להיות מפונים בני זוג מדירתם, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על ידי המבקשים על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. מדובר בפרשה אשר החלה בהסכם קומבינציה שנחתם בשנת 1978, בין בעלה המנוח של המשיבה ואנשים נוספים אשר החזיקו בנכס מקרקעין בגבעתיים, לבין חברה קבלנית.

 

יש לכם שאלה?

פורום פינוי דייר

פורום הוצאה לפועל

 

בהסכם נקבע כי החברה תקים במקום שני בנייני מגורים וזכות החכירה לדורות, בשש דירות, תועבר לידי בעלי הקרקע. כמו כן, נקבע כי שלוש דירות נוספות יועברו לרשותה של החברה הקבלנית רק לאחר עמידתה בחיובים החוזיים עליהם הוסכם בין הצדדים. חמש שנים לאחר מכן, הקבלן מכר שתיים מדירות הביטחון, דירה אחת למבקשים ודירה אחת לבני הזוג רביבו.

 

בשנת 1990, שבע שנים לאחר מכירת הדירות, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט במסגרתה עתרה כי המבקשים ומשפחת רביבו יסלקו את ידם מדירותיהם וישלמו דמי שכירות ראויים בסך כ-192,000 שקלים. התביעה התבססה על כך שהחברה הקבלנית לא עמדה בחובותיה ועל כן לא הייתה לה זכות בדירות הביטחון. לפיכך, נטען, כי זכות זו לא הייתה יכולה להיות מועברת מהחברה הקבלנית למבקשים.

 

בית המשפט המחוזי נותן פסק דין פשרה

 

בית המשפט השלום דחה את התביעה, וערעור בעניין זה הוגש לבית המשפט המחוזי. הצדדים הסכימו ביניהם, שבית המשפט המחוזי יפסוק על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. פסק הדין שניתן על דרך הפשרה קבע (באופן כללי) כי המבקשים ומשפחת רביבו ישלמו פיצויים למשיבה, אך לא יפנו את הנכס. משפחת רביבו שילמה את התשלומים ובכך נסתיים הסכסוך בין המשיבה לבינה. המבקשים, לעומת זאת, לא ראו בפסק הדין גשר לפשרה ושלום, ובין הצדדים נמשכו הליכים משפטיים של שבע שנים נוספות.

 

למעשה, המבקשים ביקשו שלא להשלים עם פסק הדין וניסו לשנותו ולבטלו. הם הגישו בקשת רשות ערעור בטענה שהסכום שנפסק שעליהם לשלם גבוה מערך הדירה ומשווי הנזק אשר גרם הקבלן למשיבה (ערעור שנדחה בבית המשפט העליון). בשלב מאוחר יותר, פנו המבקשים ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביטול חובם כלפי המשיבה בטענת "פרעתי".

 

עובר להגשת בקשה זו, הפקידו המבקשים בקופת בית המשפט כספים על חשבון החוב. דהיינו, מאז שנת 2006 מופקד בקופת בית המשפט סכום כסף המהווה כיסוי לחוב כלפי המשיבה. זאת ועוד, יצוין כי המשיבה מסרבת למשוך את הסכום המדובר מקופת בית המשפט, וזאת משום שלטענתה, פסק הדין בפשרה הופר על ידי המבקשים וקיימת לה עילה להורות על סילוקם מהנכס.

 

רשמת ההוצאה לפועל קיבלה את טענות המשיבה וקבעה כי אכן פסק הדין פועל כצו פינוי וסילוק יד מאחר המבקשים לא נשאו בתשלומים במועד. המבקשים הגישו על כך בקשת רשות ערעור. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור אך דחה את הבקשה לעכב את פינוי הדירה. החלטה בנוגע לערעור לגופו טרם ניתנה, אך בית המשפט המחוזי דחה את הפינוי מהדירה. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על פינויים מהדירה לבית המשפט העליון. לשמחתם, בית המשפט העליון קיבל בקשתם.

 

יש לדחות הפינוי עד מתן פסק דין בערעור


בית המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי הגשת ערעור איננה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. עם זאת, בית המשפט רשאי להורות על עיכוב הביצוע כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים – סיכויי הערעור טובים, ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש.


הלכה פסוקה היא כי כאשר מדובר בפינוי אדם מדירת מגוריו, מאזן הנוחות נוטה בדרך כלל לטובתו של המבקש (וזאת משום שפינוי אדם מדירת מגוריו הינה צעד בלתי הפיך וקשה). במקרה דנן, בית המשפט ציין כי היות והמשיב מתגורר בדירה, ופינויו משם עלול לגרום לאובדן קורת הגג אשר מעל לראשו, מאזן הנוחות נוטה לטובתו. יתרה מכך, נקבע כי אם העיכוב לא יתבצע, לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו וזאת משום שסביר להניח שהדירה תועבר לדיירים חדשים אשר לא תהיה לפינויים משם כל הצדקה.

 

באשר לסיכויי הערעור, בית המשפט ציין כי אכן יש רגליים לטענה שחלק מטענות המבקשים נדחו בהליכים הקודמים. עם זאת, נקבע גם כי יש עדיין בערעור דנן סיכוי להטות את הכף לטובת המבקשים וזאת משום שמדובר בבקשה ה"תוקפת" את המקרה מזווית אחרת (טענת "פרעתי").