האם דמי ניהול שניתנו לחברה הנמצאת בפירוק הינם חובות בדין כקדימה כדמי שכירות? האם מדובר בכספים אשר הינם כדמי שכירות לפי סעיף 354(א)(3)(ג) לפקודת החברות. מדובר בערעור אשר הונחה לפתחו של בית המשפט המחוזי במסגרת תיק פשיטת רגל.
חברת ניהול העניקה לחברה אשר נמצאת בפירוק שירותי ניהול בתמורה לדמי ניהול. בשלב מסוים נכנסה החברה "הלקוחה" להליכי פירוק ומונה לה נאמן. חברת הניהול הגישה לנאמן תביעת חוב בדין דמי הניהול. הנאמן אישר את התביעה אך קבע כי לא מדובר בחוב בדין קדימה. חברת הניהול הגיש ערעור על החלטה זו.
יש לכם שאלה?
בית המשפט ציין כי כל נושה הינו נושה רגיל כל אימת שלא נקבע אחרת. דהיינו, ברירת המחדל היא כי כל נושה אנוס להתחלק שווה בשווה במסת נכסי הגוף חדל הפרעון עם שאר הנושים. עם זאת, ישנם נושים אשר המחוקק קבע כי יש להחריגם מהנושים האחרים ולהעניק להם זכות בדין קדימה. מדובר על פי רוב בנושים אשר נהנים מקדימה זו משיקולים סוציאליים או שיקולים אחרים של תועלת כלכלית.
סעיף 354(א)(3)(ג) לפקודת החברות קובע כי דמי שכירות אשר מגיעים למשכיר בעד קרקעות ובתים שהחברה שכרה עד שנה אחת לכל היותר לפני התאריך הקובע הינם חובות בדין קדימה. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי במידה והמערערת מעוניינת לזכות בסעד המבוקש, היה עליה להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים. ראשית, היה עליה להבהיר כיצד היא מעוניינת להחיל עליה את הסעיף, וזאת למרות שהיא לא השכירה את הנכס המדובר. שנית, היה על חברת הניהול להוכיח כי מדובר בדמי ניהול אשר היוו חלק בלתי נפרד מדמי השכירות.
מעמדם המועדף של דמי השכירות, לא בכדי
השופטת, ורדה אלשיך, ציינה כי מעמדם המועדף של דמי השכירות בפקודת החברות הוגבל בשתי מגבלות מהותיות – זמן וזהות. מגבלת הזמן הגבילה את עדיפותם של דמי השכירות לשנה אחת בלבד. מגבלת הזהות קבעה כי מדובר בכספים אשר היו מיועדים להיות משולמים למשכיר עצמו ולו בלבד. כמו כן, צוין כי כאשר הפקודה לעניין המשכיר נחקקה, מוסד דמי הניהול לא היה ידוע ולא נעשה בו שימוש.
חברת הניהול הפנתה את בית המשפט לפסיקה שניתנה בבש"א 25668/01 מילר נ' אספיר. לטענת המערערת, בפסק דין זה נקבע כי החוק ביקש להגן על דמי שכירות בגין חזקה ושימוש במושכר. חברת הניהול טענה למעשה כי ניתן ללמוד מגישה זו כי גם חובות לחברת ניקיון או חברת חשמל צריכים ליהנות מעדיפות.
בית המשפט דחה את הקביעה הנ"ל. השופטת אלשיך ציינה כי אין כל רציונאל להעדפת זכות זו וזכותם של הנושים לקבל את כספם איננה גוברת על זכויותיהם של נושים אחרים. "פרשנות אשר מגיעה למסקנה כי יש להעניק עדיפות לצדדים שלישיים אשר מספקים למושכר שירותים, וזאת מתוך קונסטרוקציה משפטית אשר מבקשת כביכול להעמיד אותם בנעליו של המשכיר, איננה יכולה להתיישב עם לשון החוק בקנה אחד", קבעה השופטת, "החוק החריג דמי שכירות שאינם משולמים למשכיר באופן ברור, הא ותו לא".
הרציונאל העומד מאחורי מעשה החקיקה הנ"ל, קבעה השופטת, הוא להגן על שוכרים שנקלעו לקשיים כלכליים. היות והחוק מעמיד את דמי השכירות בדין קדימה, משכיר נכס לא ימהר לפנות שוכר המצוי בקשיים כלכליים, וזאת משום שהוא יודע כי חובו של האחרון כלפיו מעוגן בדין קדימה.
השופטת ציינה כי חשש זה איננה מתקיים בעוצמה זהה כלפי צדדים שלישיים אשר סיפקו למושכר שירותים. זאת ועוד, השופטת הוסיפה כי כאשר המחוקק היה מעוניין לעגן זכותו של צד ג' בחוב בדין קדימה, הדברים נעשו באופן מפורש (לדוגמא, שכר עבודה במקום מעסיק חדל פרעון). לסיכום, השופטת דחתה את הערעור בקובעה כי למרות שדמי השכירות זוכים לפרשנות שונה בהתאם לכל מקרה ומסגרת משפטית, הרי שבעניין דיני חדלות פרעון יש להעניק להם פרשנות מצומצמת ודווקנית.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
