סעיף 6 לחוק החברות קובע כי בית המשפט רשאי להורות על הרמת מסך ההתאגדות של חברה, וזאת כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה היווה כלי לקיפוח או הונאה. על פי רוב, נקודת המוצא במשפט הישראלי היא כי החברה הינה בעלת אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות. חריגה מעיקרון הפרדה זה יעשה אפוא במקרים בהם החלתו עלולה להוליד תוצאות בלתי צודקות.
יש לכם שאלה?
ישנם מספר מבחנים אותם בודק בית המשפט בבואו להורות על הרמת מסך – שימוש לרעה במסך ההתאגדות, עירוב נכסי החברה בנכסי בעלי המניות, שימוש באישיות האישית למטרת תרמית וכדומה. הרמת מסך הינה פעולה אשר מכוונת כלפי בעלי המניות, וזאת לאחר שהאחרונים "ניצלו את תורת האישיות המשפטית הנפרדת" על מנת להסתתר מאחורי המסך החוצץ ובאופן זה להינצל מתביעה של הניזוקים או "משבטו הזועם של החוק". מדובר למעשה בתרופה היוצרת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי מניות החברה, מבעד לאישיותה של החברה. הרמת מסך ההתאגדות מכרסמת אפוא בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומתעלמת ממנו.
אחריות אישית?
ישנה אופציה נוספת במסגרתה יכול עובד לתבוע את מעסיקו, וזאת מבלי להרים את מסך ההתאגדות. מדובר בתביעה להטיל אחריות אישית על מעסיק כאורגן בחברה, בשל פעולותיו של האחרון. יתרונותיה של האחריות האישית הינם בכך שהיא מסייעת להרחיב את מעגל היריבויות ומפתחת סטנדרטים של אחריות אישית לגבי בעלי שליטה בחברה ונושאי משרה בה. אחריות אישית מוטלת על האורגן בחברה ללא פגיעה באישיות הנפרדת של החברה.
הרציונאל העומד מאחורי הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה הוא כי אדם אשר נוטל על עצמו סיכון צריך לדעת כי יהיה עליו לשאת בתוצאותיו של סיכון זה. הראייה כי מנהל הינו כאורגן החברה באה למעשה להרחיב את האחריות אשר מוטלת על החברה, ולא על מנת לצמצם את אחריותו של מנהל זה בגין פעולות שביצע הוא מעשים שהיה מעורב בהם, ואשר מולידים בדרך כלל חבות אישית.
דהיינו, העובדה כי מנהל הינו אורגן של חברה אינה מורידה או מעלה לעניין זה. במידה ומעשיו ואו מחדליו עולים כדי עוולה אזרחית, עלול האחרון למצוא עצמו כאשר מוטלת עליו אחריות אישית בנזיקין. עקרונית, אין מקום להבחין בין אחריותו של מנהל לעוולה, לבין אחריות לשלם בגינה פיצויים. כל אימת שמנהל עשה, או נמנע מלעשות מעשה, אשר יש בו כדי להטיל עליו חבות אישית לפיצויים או אשם, קיימת ושרירה אחריותו האישית. מעמדו בתאגיד אינו מעניק לו חסינות כלשהי.
דוגמא לפסק דין
אדם ניהל עסק והעסיק תחתיו עובד במשך עשר שנים. העובד הותיק היה הולך מדי שנה לשירות מילואים, חרף מורת רוחו של המעסיק. לאחר ששוחרר העובד מצבא המילואים, המשיך הוא להגיע לשירות על בסיס התנדבותי. בעקבות כך, גרם המעביד להרעה בתנאי העסקתו ובסופו של היום הורה על פיטוריו. המעסיק הודה בפה מלא כי פעולותיו כנגד העובד היו בשל שירותו ההתנדבותי במילואים.
לשיטתו, הוא ראה בשירות במילואים כזלזול והעדר לויאליות לעסק. בית הדין לעבודה קבע כי מדובר בפגיעה של ממש בעיקרון השוויון, והפרת חובה חקוקה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. אי לכך, נקבע כי המעסיק יהיה חייב, ביחד עם החברה, לפצות את העובד. על המעביד הוטל לפצות את עובדו המפוטר בכ-50,000 שקלים, ואילו על החברה הוטל לפצות האחרון בכ-40,000 שקלים.
עודכן ב: 24/07/2011