בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה את תביעתה של עובדת זרה מסין, אשר עבדה בביתה של קשישה סיעודית, לתשלום שעות נוספות. התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום ביתר עבור שעות נוספות וזאת משום שהיא הייתה זמינה עבור הנתבעת 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. התובעת העמידה את הגמול בעבור עבודה זו על סך של כ-35,000 (תקופת עבודה בת שנה ועשרה חודשים). לטענתה, לא ניתן לכמת את מספר השעות אשר בוצעו בפועל והיא הועסקה "מסביב לשעון" ו"בכל לילה".
יש לכם שאלה?
בית הדין קבע כי דין התביעה להידחות. ראשית, התובעת לא הסבירה בתצהירה כיצד הגיע לחישוב הסכום הנתבע, ובעבור כמה שעות נוספות מדובר. כל אשר נטען על ידי התובעת הוא שהיא זכאית לתוספת של 40% מעל לשכר המינימום לחודש, ללא הסבר או פירוט. דהיינו, התובעת לא הוכיחה את התביעה הנטענת.
שנית, בית הדין האזורי הפנה להלכה הפסוקה בבית הדין הארצי לעבודה, אשר עוסקת בזכותם של עובדי סיעוד המתגוררים עם מטופליהם לשעות נוספות. אכן, עובדים סיעודיים אלו משגיחים על מטופליהם במשך כל שעות היממה. עם זאת, הפסיקה קבעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובד סיעודי כזה ולא כל השעות בהן הוא נמצא בביתו של המטופל הן "שעות עבודה".
יצוין כי בית המשפט העליון הסתייג מנימוקי בית הדין הארצי בנוגע לאי תחולתו של החוק על העסקת עובדים סיעודיים בבתי המטופל. עם זאת, בית המשפט העליון הסתייג ולא התערב בפסיקה. בפסק הדין בעליון נקבע כי אין דרך אפוא ליישם את חוק שעות עבודה ומנוחה על מתכונת העסקה מיוחדת זו, אשר מעצם מהותה אין היא מתיישבת עם הוראותיו (לדוגמא, הגבלת שעות עבודה ביום לשמונה מקסימום).
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
