בין בעל לאשתו נחתם הסכם גירושין בבית הדין השרעי אשר במסגרתו נקבע כי האישה תהיה זכאית להמשיך ולגור בבית אשר בבעלות הבעל לכל ימי חייה. בתמורה לכך, נקבע, כי האישה תוותר על תביעות רכושיות וטענות נוספות. בשנת 2002 אפשרה האישה לבנם המשותף של בני הזוג, וכלתו, לגור בבית עימה. שמונה שנים לאחר מכן החליט האב כי הוא אינו מוכן להסדר זה והגיש תביעה לבית המשפט בגין הפרת הסכם גירושין. האב ביקש לסלק את ידם של הבן והכלה מהבית וזאת משום שהם "פלשו למקום ללא רשות". כמו כן, לטענתו, האישה איננה בעלת זכויות בנכס והיא אינה רשאית להתיר לאחרים לגור במקום, גם אם מדובר בבנה וכלתו.
יש לכם שאלה?
האישה והילדים טענו כי הסכם הגירושין העניק זכות שימושית בבית, לא רק לאם אלא לכל בני המשפחה. כמו כן, בעת כניסתם של הבן והכלה לבית, האב לא רק שלא התנגד אלא הוא יצא כלפיהם בדברי ברכה כנים ואוהבים. בית המשפט קבע כי אין ספק שהדירה נשוא התובענה שייכת לבעל באופן בלעדי. האישה מעולם לא עתרה לשיתוף זכויות בנכס מכוח חזקת השיתוף. חלוף השנים, וסעיף הויתור בהסכם הגירושין, קובעים באופן מפורש כי הבית שייך לבעל ולו בלבד.
השופט ציין כי אכן האישה קיבלה זכות שימוש בלתי הדירה בנכס למשך כל ימי חייה וללא תמורה. עם זאת, זכותו של הבן לגור במקום עם כלתו איננה אלא רשות אשר לא מוגדרת בהסכם משפטי והיא נעשתה לאחר הסכמתו מכללא של האב. היות ומדובר בנכסו של האב, קיימת לו הזכות לפנות לערכאות המשפטיות מתי שיחפוץ על מנת להביא לסילוקם של הילד וכלתו מהדירה.
השופט הדגיש כי הבן והכלה אינם פולשים וזאת משום שהסכמתו של האב ניתנה לכניסתם לפני שנים. ככל הנראה, דרישתו של האב לסילוק הילד והכלה מהבית נובעת מסכסוך בינו לבין אשתו לשעבר. האב הסכים בשתיקתו למגוריהם עד הלום, אך הוא רשאי לבטל הסכמתו בכל עת
.jpg)
-min(2).jpg)
