סעיף 23 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע כי שכיב מרע, ומי אשר רואה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים. החוק קובע כי העדים צריכים לרשום בזיכרון דברים את הוראות הצוואה, לרבות ציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, ולהפקיד מסמך זה אצל רשם לענייני ירושה. כמו כן, על דברים אלו להיעשות בהקדם האפשרי.
יש לכם שאלה?
פורום התנגדות לצוואה | ביטול צוואה
צוואה בעל פה איננה כצוואה הנערכת בפני רשות, עדים או בכתב יד. מדובר בצוואה אשר הפסיקה מתייחסת אליה בחשדנות והנטל להוכחתה רובץ על כתפיו של המבקש את קיומה. למעשה, מדובר בשני אפשרויות אשר דרושות לצורך קבילותה של צוואה בעל פה. חלופה אחת, אובייקטיבית, שהמצווה יהיה שכיב מרע. חלופה שנייה מהווה אפוא שילוב של דרישה סובייקטיבית ואובייקטיבית – שהמצווה יראה עצמו כמי שעומד בפני המוות, בנסיבות המצדיקות זאת.
שכיב מרע - מתוך המשפט העברי
המונח שכיב מרע לא פורש באופן מוחלט בפסיקה או בחקיקה. מדובר במונח אשר נקלט לדיני הירושה מן המשפט העברי. השופט לנדוי דן בכך בע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי, פ"ד כה(1) 488. בפסק דין זה קבע לנדוי כי של שכיב מרע מוגדר בשולחן ערוך באופן הבא – "חולה אשר תשש כח כל הגוף וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה". דהיינו, מצב של שכיב מרע הינו מצב אובייקטיבי רפואי המתמקד במצבו הגופני של האדם.
קשישה אשר שברה את האגן לא הייתה שכיב מרע
במקרה אשר הונח לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, נדונה סוגיית הגדרתה של מנוחה בתור שכיב מרע בעת עריכת צוואה בעל פה. המנוחה נפלה כחודש לפני פטירתה בביתה ואושפזה כתוצאה מכך בבית אבות שיקומי. לאחר שבועיים של אשפוז בבית האבות, שוחררה המנוחה לביתה. שבועיים לאחר מכן אושפזה המנוחה פעם נוספת בבית החולים ונפטרה.
מבקש קיום הצוואה טוען כי בידיו צוואה בעל פה אשר נערכה על ידי המנוחה בעת אשפוזה בבית האבות. מנגד, המתנגדים לקיום הצוואה טענו כי מדובר בצוואה בלתי קבילה וזאת משום שהמנוחה לא הייתה במצב של שכיב מרע כאשר הייתה בבית האבות.
בית המשפט קבע כי התשתית הראייתית אשר הונחה בפניו אינה יכולה להביא למסקנה כי המנוחה דכאן נכללה בקטגוריה של שכיב מרע. "קשה לקבוע כי אדם אשר שבר את אגן הירכיים וניידותו הוגבלה הוא בחזקת שכיב מרע", נכתב בפסק הדין, "הגבלת ניידות, ואפילו אבדן שליטה על סוגרים, אין בהם כדי לגרום לאדם להפוך שכיב מרע, שאחרת רבים הקשישים שיסווגו לקטגוריה זו, והדבר הוא בלתי סביר".
כמו כן, המבקש לא הציג בפני בית המשפט תיעוד רפואי רלבנטי לגבי סכנת חיים למנוחה במועדים בהם נערכה הצוואה בעל פה. התיעוד הרפואי הראה כי המנוחה השתחררה מבית האבות ונפטרה כשבועיים לאחר מכן בבית החולים. למעשה, המנוחה הייתה במצב של שכיב מרע רק עם הגעתה לבית החולים, ולא בעת אשפוזה בבית האבות. זאת ועוד, סיבת פטירתה של המנוחה הייתה קוצר נשימה בגין בצקת בריאות. דהיינו, לא התקיים קשר סיבתי בין הנפילה ושבירת האגן לבין המצב הבריאותי שגרם לפטירתה של המנוחה.
.jpg)
-min(2).jpg)
