הגנה על פרטיותן של נפגעות הטרדה מינית

בפסק הדין בעניין מדינת ישראל נ. רונן מלכה, אשר ניתן ביום 29/12/2009 על ידי השופטת רביד בבית משפט השלום בתל אביב, מופיע שמה המלא של המתלוננת נגדו.

בכל פעם כשאני נתקלת, מחדש, בפרסום "תמים" שכזה, אני תוהה אם בתי המשפט מודעים לנזק העצום שנגרם למתלוננות בעבירות מין מחשיפת שמן.

נכון, יש נשים אמיצות המוכנות לשאת בגאווה את העובדה שיצאו כנגד העבריין ואף הביאו להרשעתו, אך למרבה הצער, קיימות עדיין, בחלקים גדולים של החברה, סטיגמות בנוגע לקורבנות עבירות מין הפוגעות בחיי החברה שלהן, בסיכויהן למצוא עבודה או למצוא בן זוג, ולעיתים אף בשמה הטוב של כל משפחתן.

ברשימה זו אסקור את החקיקה הנוגעת להגנה על פרטיותן של נפגעות הטרדה מינית- הן במסגרת ההליכים הפליליים, הן במסגרת ההליכים האזרחיים והן במסגרת הליכי הבירור בתוך מסגרת העבודה. כן אסקור את ישומן של הוראות חוק אלו ואת הלאקונות- ה"חורים" אשר נפלו בחוק, אשר גורמים חדשות לבקרים לפרסום שמותיהן ופרטיהן של נפגעות הטרדה מינית.

חוק בתי המשפט קובע, בסעיף 68, כי ככלל יתקיימו דיוניו של בית המשפט בפומבי. כלל פומביות הדיון הוא כלל יסוד בשיטת המשפט שלנו, כחלק מהשיטה הדמוקרטית, והוא בא, בין היתר, להבטיח קיומו של הליך הוגן. עם זאת, המחוקק מכיר במקרים בהם יש מקום לצמצם את הכלל, וזאת על מנת לשמור על אינטרסים לגיטימיים של "שחקנים" שונים בהליך. בענייננו עוסקת פסקה ב(5) לסעיף הנ"ל אשר קובעת כי:

בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:

לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998;

בנוסף, רשאי בית המשפט, לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, לאסור פרסום שמו ופרטיו של עד או של בעל דין או של "אדם אחר ששמו הוזכר בדיון", אם בפרסום יהיה כדי לפגוע פגיעה חמורה בפרטיותו של אותו אדם.

באשר להליכים בפני בית הדין לעבודה, אימץ החוק למניעת הטרדה מינית (בסעיף 10(ג)) את הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אשר קובעות (בסעיף 10א’) כי בית הדין לעבודה רשאי לדון בדלתיים סגורות. הסעיף מוסיף וקובע כי בית הדין יעתר לבקשת תובע לדון בדלתיים סגורות אלא אם החליט אחרת "מטעמים מיוחדים שירשמו" (שמשמעו- בית הדין לא יעתר לבקשה לסגירת דלתיים רק בנסיבות מיוחדות ביותר, אותן עליו לפרט בהחלטתו). עוד קובע הסעיף איסור פרסום גורף על הליכים המתנהלים בדלתיים סגורות כאמור, אלא ברשותו המפורשת של בית הדין, וכי העובר על סעיף זה צפוי לעונש של ששה חודשי מאסר.

באשר להליכים המתקיימים במקום העבודה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, קובעות התקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד) כי:

בירור תלונה ייעשה תוך הגנה מרבית על כבודם ופרטיותם של המתלונן, הנילון ועדים אחרים, ובין היתר, לא יגלה אחראי מידע שהגיע אליו במהלך בירור התלונה אלא אם כן הוא חייב לעשות כן לשם הבירור עצמו או על פי דין.

מצאנו, אם כן, שהחוק כולל הוראות מקיפות המגינות על פרטיותה של נפגעת הטרדה מינית, הן בהליכים הפליליים, הן בהליכים בפני בית הדין לעבודה והן בהליכים המתקיימים בתוך מקום העבודה.

אף נטייתה המקובלת של הפסיקה הינה לפעול לפי הוראות אלו, ודוגמא טובה לכך הוא פסק דין שניתן לאחרונה (27/12/2009) בבית הדין הארצי לעבודה, בעניין פלונית נגד אלמונית. בית הדין הארצי קיבל את בקשת המערערת לקיים דיון בערעור, אשר מפרט מידע פרטי של המערערת בדבר תלונותיה על הטרדה מינית וכן בדבר מצבה הנפשי והרפואי, בדלתיים סגורות. בית הדין הארצי לעבודה סקר את הכללים הרלבנטיים וקבע כי:

"לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפניי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל וזאת מן הטעמים הבאים:

* ההליך בבית הדין האזורי התנהל מלכתחילה בדלתיים סגורות.

* הצדדים בערעור נתנו הסכמתם לסגירת הדלתיים בהליך הערעור ואי הפרסום [עע 247/07 פלונית – סופיה קוצ’יק (לא פורסם) 12.10.09].

* ככלל, בהליך משפטי שעניינו הטרדה מינית יתקיים הדיון בדלתיים סגורות, ולבית הדין שיקול דעת באילו מקרים ומתי יורה על פתיחת הדלתות [דב"ע נו/3-293 פלונית - חברת אלמונית בע"מ, פד"ע לא 209]. זאת, לאור המדיניות המשפטית הנוהגת, לפיה "בהתקיים עילה שיסודה בחוק למניעת הטרדה מינית ולבקשת בעל דין, חל היפוך היוצרות, והיוצא מהכלל של סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום קונה לו זכות קדימה על פני עקרון פומביות הדיון והפרסום הנובע הימנו" [ע"ע 120/07 אומ"ץ-אזרחים למען מינהל תקין חברתי ומשפטי – אלמונית (לא פורסם) 29.10.07 ; וראו: סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984; סעיף 10(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח 1998; סעיף 10א לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988].

* בתביעתה ובכתבי בי-דין בערעור פירטה המערערת בהרחבה תלונותיה בדבר ההטרדות המיניות ובדבר מצבה הרפואי הנפשי. מידע ממין זה ראוי לחסיון, משהוא מצוי בליבת הפרטיות ומשיש בחשיפתו כדי לפגוע פגיעה ממשית בזכות לפרטיות. אף לא מן הנמנע כי טענות המערערת בדבר ההטרדות המיניות ומצבה הרפואי יעלו לדיון בערעור גופו [על הפגיעה בפרטיות בחשיפת תלונות על הטרדה מינית ראו: רע"פ 5877/99 חיים יאנוס נ’ מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97 , (להלן: עניין יאנוס); ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ’ עו"ד פלוני (לא פורסם) 27.2.08; ש"פ 972/06 דוד זריהן נ’ מדינת ישראל (לא פורסם) 22.2.06; על הפגיעה בפרטיות בחשיפת מצב רפואי של בעל דין ראו: רע"א 8019/06, 8082/06-ב ידיעות אחרונות בע"מ נ’ מירב לוין (לא פורסם) 13.10.09 ; סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א 1981].

* פתיחת הדלתיים ופרסום ההליך, כמו גם פרטי זהותה, אינם חיוניים להגשמת זכות הציבור לדעת ואינם תורמים לביקורת מערכת המשפט, במיוחד כאשר טענות המערערת טרם עברו את כור ההיתוך המשפטי [עניין יאנוס] ובחשיפת טענותיה יש פגיעה ממשית בזכות לפרטיות בכבודה ובשלומה. אף אין בפתיחת הדלתיים ובפרסום כדי להועיל לניהול ההליך המשפטי גופו.

* אשר על כן, בנסיבותיו של מקרה זה, לאחר איזון בין האינטרס הציבורי לפומביות הדיון, האינטרסים של בעלי הדין והדין החל, מוצדקת סטייה מעקרון פומביות הדיון וסגירת הדלתיים בהליך הערעור."

אך נחזור לדוגמא שפתחה רשימה זו- אם הדברים כה ברורים וחד משמעיים, כיצד יתכן שבפסקי דין רבים נחשפים פרטיהן של נפגעות הטרדה מינית?

קיימים, כאמור, מקרים, בהן נפגעות ההטרדה עצמן בוחרות שלא לבקש איסור פרסום פרטיהן, כיוון שהן רואות בחשיפתן משום אמירה משמעותית ומעצימה לנשים אחרות נפגעות. כך למשל, פועלות במרכזי הסיוע קבוצות נפגעות עבירות מין שונות אשר מתמקדות בהפצת עדויותיהן בציבור ללא טשטוש זהותן באופן כלשהו (כזו, למשל, היא קבוצת "פורום קיימות" הפועלת במרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים). מובן שבמקרה שכזה על בית הדין לכבד את רצונה של התובעת או המתלוננת, ולא לאסור על פרסום שמה מקום שאינה חפצה בכך (יוער עם זאת כי כל עוד ההליכים מתנהלים, רשאי בית הדין או בית המשפט להגן גם על פרטיותו של הנתבע/הנאשם שעניינו טרם הוכרע, ולפיכך לאסור על פרסומם של פרטים אשר יגרמו לזיהויו).

אך במקרים רבים אחרים, נחשפים פרטיהן של נפגעות ההטרדה המינית שלא לבקשתן. כך, לשם הדוגמא, בפסקי דין בהליכים אשר הנפגעת לא הייתה כלל צד להן ולפיכך ברי כי איש מהצדדים לא יזם בקשה להגן על פרטיה מאת בית המשפט אשר דן בתיק.

כך למשל, במקרה שנדון בפסיקה, בו עובד פוטר ממקום העבודה בשל הטרדה מינית, לאחר פיטוריו הודיעה החברה לכלל העובדים כי היא מתנגדת להטרדה מינית בין כתליה וכי לאחרונה אף פטרה עובד בשל כך. העובד תבע את החברה בעילה של לשון הרע, כיוון שמהודעתה עולה כי הוא הטריד מינית. בית המשפט בחן את טענת ההגנה של החברה, טענת "אמת דיברתי" ולשם כך סקר בהרחבה את פרטיה של ההטרדה המינית בגינה פוטר העובד. לאורך הפירוט חוזר ומשתמש בית המשפט בשמה של נפגעת ההטרדה, אשר, כאמור, לא הייתה צד להליך שהתקיים בפניו ואשר לא היה הליך לפי החוק למניעת הטרדה מינית.

ברי כי לא קיים לתובע במקרה שכזה, ולא לנתבעת, אינטרס לבקש להגן על פרטיותה של נפגעת ההטרדה. הנפגעת עצמה אינה מיוצגת בהליך, אינה צד לו, והינה, לכל היותר, עדה אשר באה למסור עדותה.

דוגמאות נוספות ניתן למצוא במסגרת הליכים פליליים, ובעיקר הליכים פליליים המסתיימים בעסקת טיעון בהן המתלוננת היא "שם נטול פנים" והיא אינה מגיעה לעדות בפני בית המשפט. יתכן כי אי שמיעת עדותה של המתלוננת במקרים אלו גורם לריחוק של בית המשפט המונע יצירת אמפתיה כלפי המתלוננת, ולפיכך יוצר חוסר רגישות לנזקים הגלומים בחשיפתם של פרטיה בפסק הדין.

מקרים אחרים הם הליכים בהן נוקטות תובעות בלתי מיוצגות, או תובעות המיוצגות על ידי עורכי דין שאינם בקיאים בתחום ההטרדה המינית, ולפיכך לא מוגשת בקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות ולמתן צו איסור פרסום מיד עם ראשיתו של ההליך, מחוסר היכרות עם הפרוצדורה הכרוכה בכך. משפורסם שמה ופרטיה של התובעת, הרי שאיסור פרסום מאוחר הינו לרוב חסר משמעות, והנזק לנפגעת נגרם כבר. גם כאן, הדברים בולטים בעיקר במקרה שההטרדה המינית אינה עילת התביעה העיקרית, אלא בתביעות שמקורן ביחסי העבודה (כמו תביעת פיצויי פיטורין ותנאי שכר שונים, כאשר אגב התביעה מתעוררת עילת הפיטורין שמקורה בתלונה על הטרדה מינית או באי הענות להטרדה מינית).

כמובן שיתכנו עוד נסיבות נוספות הגורמות לפרסום פרטיהן של נפגעות הטרדה מינית, אשר נעלמות מעינינו- אלו שלא היו שותפים להליך. בהעדר מחקר מפורט הסוקר פסקי דין אלו ומראיין את הנוגעים בדבר נותר לנו רק לשער באלו מהמקרים נגרמו לנפגעת נזקים עקב חשיפת שמה שלא מרצונה.

אף מקום שמדובר בזכות כה בסיסית כפומביות הדיון, על המחוקק היה לתת דעתו לחריגותם של מקרי הטרדה מינית, ולקבוע כלל גורף לפיו תביעות בעילה של הטרדה מינית ייהנו מחיסיון, אלא אם יבקש צו להסיר חיסיון שכזה. בתיקון החוק כאמור יהיה משום איזון ראוי יותר בין זכות הציבור לדעת לבין פרטיותן של הנפגעות בהטרדה מינית, אשר משפורסמו פרטיהן הדרך חזרה חסומה בפניהן.

מכל מקום, ואף ללא תיקונו של החוק, טוב יעשו השופטים אם יגלו רגישות יתירה במקרים של נפגעות הטרדה מינית, כמו גם עבירות מין אחרות, ויגבילו פרסום פרטיהן של הנפגעות גם מקום שאין צד לדיון מבקש זאת. הדברים מתחדדים שבעתיים בעידן נגישות המידע בו אנו חיים, שעה שכל אדם המחפש פרטים על אדם אחר באמצעות מנועי החיפוש ברשת האינטרנט חשוף לפסקי דין בהם מצוין שמו של האחר.

ברי כי היותה של אשה נפגעת הטרדה מינית אינו מידע שיש לפרסמו בניגוד לרצונה המפורש של הנפגעת וחלה על החברה בכללותה, ועל בתי המשפט בפרט, החובה להגן על כבודה ופרטיותה תוך מניעת פרסומו של המידע.

**מאת: קרן בר יהודה, עו"ד

הכותבת שמשה בעבר כיועצת משפטית למרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים, מייצגת נפגעות הטרדה מינית, מייעצת ומלווה מעסיקים בתחום הטיפול בנושאי הטרדה מינית ומנחה קורסים לאחראיות על הטרדה מינית במקומות עבודה. הכותבת מנהלת את הפורום לייעוץ משפטי של אתר "מקום" לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

***הבהרה:

המידע באתר הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית ו/או תחליף להם ו/או המלצה לנקיטת אמצעים ו/או הימנעות מהם. המחברת אינה נושאת באחריות כשלהי כלפי הקורא. הקורא נדרש לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. כל הסתמכות על האמור לעיל הינה באחריות המסתמך ועל דעתו בלבד.