על-פי סעיף 72(1) וסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם - 1980 (להלן – "הפקודה"), הזכאי למזונות אינו רשאי לנקוט בהליכי הוצל"פ ואלה מעוכבים על פי דין.

 

סוגייה זו קיבלה תמיכתה בפסיקה הרחבה ובין היתר עמדה על כך גם כב' השופטת ר' אליעז, בעניין ת"א 1322/87, היימן נ' היימן, פס"מ מט (1) 469, בע"מ 472-473:

 

"סעיף 72 לפקודה מוציא מכלל חובות בני תביעה "דרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס".נ

חובות אלה נשלטים על ידי הס' 128 לפקודה ואינם ברי גבייה בהליכי הוצאה לפועל, כל עוד עומדת הכרזת פשיטת הרגל. ביהמ"ש רשאי לפסוק למזונות סכומים לפי שיקול דעתו בנסיבות כל מקרה ומקרה, הן מנכסי החייב והן מתוך הכנסותיו השוטפות.

 

בפנינו אחת הדוגמאות הנדירות להתערבות ביהמ"ש בפסק דין שלא בוטל. התיקון משנת תשל"ו מאפשר לאזן בין עניינו של החייב בפשיטת רגל ועניינם של בני משפחתו, מחד עומד בפנינו בעל דין נעדר שליטה בנכסיו (סעיף 42 סיפא לפקודה; ש' לוין, פשיטת הרגל, עמ' 143; מ' מאוטנר, "מעשה בפשיטת רגל – האמנם סוף מעשה במחשבה תחילה" בתוך: ספר לובנברג (ע"מ 108, 110), הצפוי למאסר חסר תכלית (סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל), מאידך, בני משפחתו התובעים מזונות על פי פסק דין שניתן לפני מתן צו הכינוס על פי נסיבות שהשתנו בינתיים מהותית. לביהמ"ש ניתנה הסמכות לקצוב מזונות בנסיבות החדשות במקום הסכומים שנקבעו בפסק הדין (סעיף 128 (ב) לפקודה)."

 

ביהמ"ש גיבה החלטה זו גם בבש"א (מחוזי תל-אביב) 24925/01 פתאל יעקב נ' כונס הנכסים הרשמי (אתר נבו), ובפי כב' השופטת שרה ברוש:

 

"...אשר על כן, יש לעכב את ההליכים לביצוע פסק הדין למזונות; יחד עם זה, זכאית המשיבה לעתור לבית המשפט בבקשה להקצות סכום למזונותיה מתוך נכסי פושט הרגל, כאמור בסעיף 128 לפקודה". (ההדגשות אינן במקור).

 

סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל מהווה חלק ממערכת דינים מיוחדת, שעניינה התווית מעמדם המיוחד של דמי המזונות והמדור מחד גיסא, ואיזון בינו לבין צרכיהם של הנושים ה"חיצוניים", אשר הנאמן פועל בשמם, מאידך גיסא.

 

על אף חשיבות צרכיו של נזקק המזונות, חשובים ככל שיהיו, בשלב זה, אינם מהווים עוד חזות הכל, וביתי המשפט לא פעם נאלצו לדון בסוגייה זו כחלק מהליך הפש"ר וזאת בכדי לערוך איזון הולם בין חוב המזונות ותשלומיו ובין החוב לנושים השונים.

 

הלכה פסוקה היא, כי על פי הדין העברי אב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מן הדין, ולאחר גיל 6 ועד גיל 15 – מתקנת חכמים. חיוב האב על פי הדין ועל פי התקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. מעבר לחובה מינימאלית זו, חייב האב לספק לילדיו אמצעים לשם קיום רמת החיים, אשר הם הורגלו אליה, או שהם ראויים לה. חובה זו נובעת מדיני הצדקה. לעניין החיוב מדין צדקה שווים האב והאם, וחיובם תלוי ביכולתם. לעניין זה ראה ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 14; ע"א 398/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח (3) 613; ע"א 135/80 בכור נ' בכור, לו (2) 358).

 

בפש"ר (ת"א) 2206/05 בכשי דניאל נ' עו"ד אריה חגי (החלטה מיום 4.10.2006) הדגישה כב' השופטת אלשיך את ההבחנה בין חוב עבר בגין מזונות ובין חוב מזונות שוטף, באומרה:

 

"מן הראוי להבדיל הבדל היטב בין חוב עבר בגין מזונות, אשר ישולם מנכסי החייב המצויים בקופה לצד תביעות החוב האחרות, בהתאם לקדימות שנקבעה לו בדין (סעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל), לבין חוב מזונות שוטף שעניינו סכומים שמועד תשלומם חל לאחר מתן צו הכינוס".

 

ובהמשך קובעת כב' השופטת אלשיך, כי:

 

"בכל האמור בחוב המזונות השוטף, הרי שזה נשלט, באורח חד משמעי, בידי המנגנון שבסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל. אכן, אין ספק כי מכוח מנגנון זה (שעצם מהותו איזון בין החובה לשלם לקטינים לבין צרכי הנושים), משתלמים תכופות סכומים הנופלים בהרבה מאלו שנקבעו בהסכמי גירושין, או אף בידי ערכאה כבית המשפט למשפחה, שמול עיניו עמד אך הסכסוך בין החייב לבין רעייתו לשעבר וילדיהם".

 

 


עודכן ב: 17/06/2013