בזיון של מוכר נחלה חקלאית

בית-המשפט המחוזי אכף הסכם מכר על מוכר נחלה, שלא היה חבר האגודה, ומכר לאדם שלא ביקש להתקבל כחבר - על אף התנגדות האגודה, ולאור עמדה חיובית של המינהל.

בית-המשפט העליון דחה ערעור של המוכר, האגודה, ורוכשים "מתחרים" שהמוכר התיימר למכור להם אותה הנחלה מאוחר יותר. המוכר מסרב לחתום על המסמכים הנדרשים לביצוע המכר. המשרד הגיש נגד המוכר בקשה לבזיון בית-המשפט בבית-המשפט המחוזי.

הבקשה התקבלה. המוכר הגיש ערעור לבית-המשפט העליון, וביקש צו עיכוב ביצוע פסק-הדין בהליך הבזיון. בית-המשפט, תחת ידי כב’ השופט מלצר, דחה את הבקשה, וזוהי ההחלטה להלן. ההליך העיקרי תלוי ועומד שם, וקבוע לדיון בפני הרכב ביולי השנה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------

בבית המשפט העליון

ע"פ 2199/09

בפני:
כבוד השופט ח’ מלצר

המערער:
שאול כלימי

נ ג ד

המשיבים:
1. זכריה בורה


2. שיבולים מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית


3. שרון כרמי


4. עידית כרמי


5. מינהל מקרקעי ישראל


עיכוב ביצוע


תאריך הישיבה: כ"א אדר התשס"ט (17.3.09)



בשם המבקש: עו"ד גלעד אבני

בשם המשיב 1: עו"ד גלעד ישעיהו

בשם המשיב 5: עו"ד רינה גולדברג

החלטה


1. בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב’ סגן הנשיא השופט ב’ אזולאי) מתאריך 24.2.09 במסגרת הליך על פי פקודת בזיון בית המשפט. בהחלטה נקבע כי המבקש לא קיים הוראה שנקבעה בפסק הדין ב-ת.א. 4281/05 (להלן – פסק הדין), אשר ערעור עליו נדחה על-ידי בית משפט זה בע"א 3267/07 שיבולים מושב שיתופי ואח’ נ’ בורה (לא פורסם, 10.4.08)). משכך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי המבקש יקיים את הוראות פסק הדין בתוך 15 ימים מיום קבלת ההחלטה. אם לא יעשה כן, יהיה עליו לשלם קנס בסך 50,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה וקנס נוסף של 10,000 ש"ח על כל חודש של אי ביצוע הוראות פסק הדין.

העובדות הצריכות לעניין

2. בתאריך 15.2.07 פסק בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת.א. 4281/05 (כב’ השופט י’ אלון) וקבע כי הקריטריון היחידי שהוצג על-ידי מושב שיבולים שבנגב הצפוני – אגודה שיתופית חקלאית (להלן: המושב או המשיב 2) על-מנת לנמק העובדה שלא אושרה העברת זכויות בנכס מקרקעין שבתחום המושב הנ"ל מכלימי (להלן: המבקש) לזכריה (להלן: המשיב 1) התבססה על אי-היותו של המשיב 1 בן המושב. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי קריטריון זה איננו לגיטימי בנסיבות העניין. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט הנכבד קמא כי ביטול זיכרון הדברים בעניין העברת הזכויות במשק 27 שבמושב (להלן: הנכס) שנערך בין המבקש למשיב 1, כפי שהתיימר המבקש לבטלו – היה שלא כדין ולפיכך זיכרון דברים – בתוקפו עומד. פועל יוצא מכך היה כי ההסכם לפיו התיימר המבקש לשוב ולמכור את זכויותיו בנכס למשיבים 4-3 – בטל ומבוטל. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מתקיימים לעניין תביעה זו הוראות סעיף 26 ל"הסכם המשבצת" – לאמור, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית רשאים לפעול לרישום הזכויות בנכס – על שם המשיב 1.

לאור האמור לעיל פסק בית המשפט קמא את הסעדים הבאים:

א. זיכרון הדברים מתאריך 19.5.05 בין המבקש למשיב 1 – עומד בתוקפו.

ב. ההסכם שנערך ב- 4.7.05 בין המבקש למשיבים 4-3 – בטל ומחוסר תוקף.

ג. מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המשיב 5) והסוכנות היהודית לארץ ישראל משוחררות מקבלת הסכמת המושב לרישום העברת זכויות בנכס מהמבקש למשיב 1 ויחולו לעניין זה הוראות סעיף 26 ל"הסכם המשבצת", וזאת בכפוף לאמור בס"ק (ד).

ד. בכפוף למילוי מלוא התחייבויות של המשיב 1 על-פי זיכרון הדברים, על המבקש לפנות בבקשה למשיבים 4-3 להעברת זכויותיו בנכס על-שם המשיב 1.

ה. המבקש ישלם למשיב 1 הוצאותיו ושכר טרחה עו"ד בסך כולל של 5000 ₪ בצירוף מע"מ. המשיב 2 ישלם למשיב 1 הוצאותיו ושכר טרחה עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

3. על פסק דין זה, ערעורו המבקש וכן המשיבים 4-2 בפני בית משפט זה וזה דחה את ערעורם על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולפיכך הפך פסק הדין בעניינם – לחלוט (ע"א 3267/07 שיבולים מושב שיתופי ואח’ נ’ בורה (לא פורסם, 10.4.08)).

4. מספר חודשים לאחר-מכן, משלא פעל המבקש על-מנת להעביר את הזכויות בנכס על שמו של המשיב 1, פנה המשיב 1 אל בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע במסגרת הליך לפי פקודת ביזיון בית-משפט, בטענה כי המבקש והמשיבים 5-2 אינם מקיימים את פסק הדין החלוט בעניינו.

בתאריך 24.2.09 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד (סגן הנשיא, כב’ השופט ב’ אזולאי) בבקשה (בש"א 3914/08) וקבע כי הדין עם המשיב 1 וכי המבקש הפר הוראה מצווה של פסק הדין האמור (להלן: ההחלטה). אשר על-כן, הוציא בית המשפט הנכבד קמא צו, המורה למבקש לציית לפסק הדין ובמסגרת זו לחתום על מכתב הפניה למשיב 5 ולסוכנות היהודית – לפעול לרישום הזכויות בנכס על שמו של המשיב 1, בלי שיהא צורך בכל הסכמה מצד המשיב 2, כל זאת תוך 15 ימים מיום קבלת ההחלטה. בית המשפט הנכבד קמא קבע עוד, כי ככל שהמבקש לא יעשה כן עד למועד האמור, יהא מוטל עליו קנס לטובת אוצר המדינה בסך של 50,000 ש"ח וקנס נוסף של 10,000 ש"ח על כל חודש בו לא יומצא מכתב ההפניה האמור. בנוסף לכך בית המשפט הנכבד קמא קבע כי עם העברת מכתב הפניה הנ"ל, ומתן אישור מצד המשיב 5 והסוכנות היהודית לרישום הזכויות בנכס על-שם המשיב 1, יועבר הסכום של 500,000 ש"ח, שהופקד על-ידי המשיב 1 בקופת בית המשפט – לידי המבקש. לבסוף קבע בית המשפט, כי אין בהחלטתו כדי לפגוע בזכות המבקש לנקוט בהליך מתאים לבחינת שאלת השערוך, זאת לאחר השלמת רישום הזכויות על שם המשיב 1, אך הוסיף כי לא יהיה בטענה בדבר הצורך בשערוך סכום התמורה כדי לעכב את ביצוע הרישום. בנוסף, חייב בית המשפט הנכבד קמא את המבקש בהוצאות ושכר טרחה בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

עיכוב הביצוע שבפני

5. המבקש טוען כי החלטתו של בית המשפט קמא לפיה הטענה כי התחייבויותיו של המשיב 1 כוללת את שערוך הסכומים – ראויה לבחינה, אך תעשה רק לאחר העברת הזכויות, אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין המקורי הקובע לשיטתו כי החיובים הינם חיובים שלובים (וסכום התמורה צריך להיות משוערך). משכך, טוען המבקש, נפלה שגיאה מהותית בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. בהמשך לכך המבקש טוען כי העובדה שהמשיב 1 לא מילא את התחייבויותיו הכספיות תוך זמן סביר ממתן פסק הדין היא בבחינת הפרה יסודית הגוררת בטלות של זיכרון הדברים. עוד מוסיף המבקש כי מכלול זה מעלה, לכל הפחות, שאלת משפטית כבדת משקל הראויה לבירור והיא האם יש בצורך בהכרעה בשאלת השערוך משום הצדקה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. זאת ועוד – לטענת המבקש, באם לא יינתן עיכוב ביצוע ההחלטה כמבוקש, עלול להיגרם לו נזק קשה, לפיו הוא יעביר זכויותיו בנכס בלא לקבל את התמורה הראויה, באופן אשר יפגע בזכויותיו בצורה בלתי הפיכה. לכן, לדידו, גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

6. בתאריך 17.3.09 קיימתי דיון בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים. בתאריך 25.3.09 הוגשה לי תגובה בכתב מטעם משיב ואולם לא ראיתי לקבלה, שכן הוגשה ללא רשות לאחר הדיון. יצויין כי ב"כ המשיב 5 (מינהל מקרקעי ישראל) טען בדיון שנערך בפני כי כל החלטה שתתקבל על-ידי בית משפט זה – תהיה מקובלת עליו ואילו המשיבים 4-2 לא נקטו עמדה ולא הופיעו לדיון.

הגיעה איפוא שעת ההכרעה.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, אני סבור כי דין הבקשה להידחות. לגישתי, בנסיבות העניין, עיכוב ביצוע ההחלטה יהא בו משום הענקת סעד למי שממרה ביודעין צו של בית-משפט. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, שומה עלי עדיין לבחון, אם יש ממש בטענות המבקש, שהרי הכלל הוא כי הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט לא נועדו להעניש את הממרה, אלא להביא לידי ביצוע פסק הדין (עיינו: ע"פ 519/82 גרינברג נ’ מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187; בש"פ 62/89 פולק נ’ יעיש, פ"ד מד(3) 449; בש"פ 4445/01 גל נ’ קצובשווילי, פ"ד נו(1) 210). כאמור, בדיון שנערך בפני, העלה המבקש שתי טענות מרכזיות: הראשונה, בדבר השערוך. לטענת המבקש – המשיב 1 היה צריך לשערך את הסכום של 500,000 ש"ח כחלק מהתחייבותו בזיכרון הדברים, ומכיוון שלא עשה כן – לא עמד בהתחייבותו כלפיו. השניה, כי המשיב 1 איחר בביצוע תשלום התמורה לאחר מתן פסק הדין ובכך יש משום הפרה יסודית.

8. לא מצאתי ממש בשתי טענות המבקש הנ"ל. באשר לטענה בדבר השערוך, הרי שעניין זה צריך היה לעלות במסגרת ההליכים הקודמים שנוהלו בין הצדדים. זאת ועוד – בניגוד לטענת המבקש נושא השערוך איננו כלול בפסק הדין החלוט. מכאן שבית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו לפי פקודת ביזיון בית המשפט, נהג לפנים משורת הדין עם המבקש משקבע כי עומדת לו עדיין הזכות לנקוט בהליך מתאים (לאחר השלמת רישום הזכויות על שם המשיב 1) בסוגיית השערוך. יחד עם זאת, בשלב זה, ככל שהסך של 500,000 ש"ח עומד לרשות המבקש – החיוב השלוב הנטען מקויים.

באשר לטענה בדבר האיחור בתשלום וההפרה הנגזרת ממנה – עניין זה שהתעורר לאחר פסק הדין מחייב הליך נפרד (שלא הוגש). ואולם, תביעה חדשה, או נוספת (וכאן לא הוגשה כזו כאמור) גם בה אין כדי לשמש עילה שלא לבצע פסק-דין חלוט. השוו – על דרך של קל וחומר: בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נ’ בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מג(2) 172, 175) (1989); עיינו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [מהדורה עשירית, תשס"ט] 672).

9. זאת ועוד – אחרת. כללים של עיכוב ביצוע פסקי דין אמורים לחול גם על בקשות לעיכוב ביצוע צווים, שניתנו מכוח פקודת ביזיון בית המשפט (עיינו: משה קשת, ביזיון בית-משפט [תשס"ב] בעמ’ 234-233)). בישום לענייננו: באשר לסיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות, נראה כי נוכח האמור עד הנה, הסיכויים אינם גבוהים ואינם מצדיקים את עיכוב החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא. באשר למאזן הנוחות, הרי שהמבקש לא הצליח להוכיח כי אכן ייגרם לו נזק בלתי הפיך וכי לא יצליח להיפרע מהמשיב 1 גם אם יצליח בערעורו (עיינו: ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ’ מלובנציק, פ"ד לח (4) 5)), מה גם שבקשת עיכוב הביצוע לא נתמכה בתצהיר והמבקש אפילו לא טרח להתייצב לדיון.
10. סוף דבר: הבקשה לעיכוב הביצוע על החלטת בית המשפט המחוזי – נדחית. המבקש ישלם שכ"ט עו"ד המשיב 1 בסך של 10,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ט אדר התשס"ט (25.3.09).

ש ו פ ט