ע"א 244/82 דוד ינאי נ' שבולת ינאי
עובדות המקרה:
המשיבה היא גרושתו של המערער וזה האחרון חייב, לפי הסכם בין בעלי הדין, בתשלום עתי. בעת שהענין נדון בבית המשפט קמא עמד המערער לצאת לתקופה של כשנה לחוץ-לארץ, ואז נתבקש וניתן צו-עיכוב היציאה, שהוא נושא ערעור זה.
ראש ההוצאה לפועל נתבקש לבטל את הצו אך סירב לכך בציינו, כי הזכות להבטחת החוב גוברת על זכותו של החייב לחופש תנועה, הוא קבע, שהערובה אינה מספקת, ועל-כן השאיר את צו עיכוב היציאה על כנו.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי סעיף 14 לחוק ההוצל"פ נוקט לשון "עזיבה", היינו הוא מתייחס לחייב ה"עומד לעזוב את הארץ ולסכל על ידי כך הליך או להכביד על ביצוע פסק הדין", ואין מקום לפרש את המלה "לעזוב" באופן מצמצם; גם עזיבה זמנית נכללת בגדר מונח זה.
האם עזיבה זמנית נכללת בגדר עזיבת הארץ לצורך סעיף 14 לחוק ההוצל"פ?
1. המחוקק ביקש לאפשר את מניעתה של כל היעדרות מתחום השיפוט, אשר, לאור נסיבותיה, יכול לנבוע ממנה סיכול ההליכים או הכבדה עליהם. תוצאה כאמור יכולה לנבוע מן ההיעדרות מהארץ במשך חודש ימים בדיוק באותה מידה כפי שהיא יכולה לנבוע מהיעדרות ממושכת יותר.
2. אין מקום לפרש את סעיף 14(א) כאילו הוא מתייחס אך ורק לעזיבת קבע או לעזיבה לתקופה ממושכת. כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו, יכול שעזיבה לתקופה קצרה תצדיק מתן צו לפי סעיף 14(א), ואף היפוכו של הדבר הוא נכון, היינו, יכול שגם עזיבה לתקופה ממושכת לא תצדיק, לאור מכלול הנסיבות, את עיכוב היציאה.
לסיכום,
כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו וייתכן מקרה בו עזיבה זמנית תצדיק ביטול זמני של צו העיכוב.
