התאמת סעד הצהרתי בעניין דחיית בקשה להתקבל כחבר מושב

המבקשים:	1. יעקב 2. לילך
	נ  ג  ד
המשיב:   משיבים פורמאליים:	קדרון -   1. מינהל מקרקעי ישראל 2. רשם האגודות השיתופיות

 

 

 

"Please accept my resignation. I don't want to belong to any club that will accept people like me as a member" (Groucho Marx Groucho and Me (1959) p. 321).

 

 

ובתרגום חופשי: "אנא קבלו את התפטרותי. אין לי חפץ בחברות במועדון המסכים לקבל אותי כחבר בשורותיו".

 

האמנם?

 

 

1.          המבקשים ביקשו להתגורר בקדרון-מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן גם: "המושב" או "האגודה"). במהלך שנת 2007 ניהלו המבקשים משא ומתן לרכישת משק במושב. העסקה הותלתה בהסכמת האגודה לקבל את המבקשים כחברים בה. ביום 25.9.07, בתום הליך קבלה על אודותיו ארחיב בהמשך, החליט ועד ההנהלה של האגודה, ללא נימוקים, לדחות את בקשת המבקשים להתקבל כחברים באגודה (להלן:"ההחלטה"). ביום 11.10.07 הגישו המבקשים ערעור על ההחלטה בפני האסיפה הכללית של המושב (להלן, בהתאמה: "הערעור"; "האסיפה הכללית"). אין חולק כי עד עצם היום הזה לא כונסה האסיפה הכללית לדון בערעור. עוד אין חולק כי במשך כשמונה חודשים, למן הגשת הערעור (11.10.07) ועד להגשת ההליך שלפניי (18.6.08), ישבו המבקשים באפס מעשה. הם לא פנו לרשויות האגודה כדי לברר מה עלה בגורל הערעור. הם גם לא פנו לבית משפט מוסמך בבקשה למתן סעדים זמניים כנגד האגודה וכנגד בעלת המשק שביקשו לרכוש, שיחייבו את האגודה לכנס את האסיפה הכללית ולדון בערעור, וימנעו את מכירת המשק לצדדים שלישיים עד למתן החלטה בערעור. ביני לביני, ביום 11.2.08, נמכר המשק נשוא ההליך שלפניי לצדדים שלישיים. ביום 17.4.08 חתמה האגודה על בקשה להעברת זכויות במשק.

 

2.          ביום 18.6.08 הגישו המבקשים תובענה זו שלפניי, בדרך של המרצת פתיחה, ובה הם עותרים להצהרה לפיה ההחלטה בטלה. לטענתם, יש להורות על בטלות ההחלטה הן מן הטעם שהליך קבלתה נגוע באסופה של פגמים היורדים לשורשו של עניין והן משום שההחלטה גופה פסולה. השאלה המרכזית העומדת במוקד הדיון היא: האם מצדיקות נסיבות המקרה הנוכחי מתן סעד הצהרתי, אם לאו. בשאלה זו אעסוק להלן.

 

3.          אקדים ואציין כי בפתח הישיבה שנקבעה לשמיעת ראיות בתיק (26.3.09) עוררתי מיוזמתי את שאלת זכאות המבקשים לקבלת הסעד ההצהרתי שנתבקש בתובענתם. הפניתי את המבקשים לטענות המקדמיות שהעלה המושב בתשובתו להמרצת הפתיחה (סעיפים 39 עד 45) ובכלל זה, שיהוי, מניעות, ויתור, והיות הסעד ההצהרתי המבוקש בעל נפקות תיאורטית לאור מכירת המשק נשוא התובענה לצד שלישי. במהלך ישיבת 26.3.09 אִפְשרתי לבאי-כוח הצדדים להתייחס בעל-פה לשאלת נאותות הסעד ההצהרתי המבוקש (ראו עמ' 4 עד 10 לפרוטוקול). בתום שמיעת טיעוני הפרקליטים קבעתי כי השאלה אם הסעד ההצהרתי המבוקש על ידי המבקשים הינו סעד ראוי בנסיבות המקרה דנן, אם לאו, תוכרע בטרם יוחל בגביית ראיות. עתה הגיעה עת ההכרעה.

 

למען הסדר הטוב, וכדי למנוע הכברת מלל מיותר אציין, כי כל ההדגשות שתובאנה בציטוטים השונים בפסק דין זה, הן שלי, אלא אם כן ייאמר במפורש אחרת.

 

 

4.          ואלה הן עיקרי העובדות אשר ברובן אינן שנויות במחלוקת:

 

הצדדים

 

5.          המבקש 1 (להלן גם: "יעקב") והמבקשת 2 (להלן גם: "לילך") הינם בני זוג הנשואים זה לזו ולהם שני ילדים פעוטים. המבקשים הם אזרחי מדינת ישראל ושירתו שירות מלא בצה"ל.

 

המשיב, אשר נוסד בשנת 1949, רשום כאגודה שיתופית ומסווג כמושב עובדים. אדמות המושב הן בבעלות מדינת ישראל ומנוהלות על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). זכויות המושב באדמותיו מעוגנות בהסכם בין המושב למינהל, ולפיו שוכר המושב מאת המינהל את שטחי משבצת המושב (להלן:"הסכם המשבצת"). בהתאם להסכם המשבצת, המושב מעניק לחברים בו רשות להשתמש במקרקעין שהושכרו לו. לכל חבר מוקצית נחלה ומעמדו בה הוא מעמד של בר-רשות.  

 

 

 

6.          במהלך שנת 2007 ניהלו המבקשים משא ומתן עם הגברת נימה הורוביץ (להלן: "הגב' הורוביץ"), שהייתה בשעתו חברה באגודה, לרכישת הזכויות בנחלה הידועה גם כמשק 36 במושב (להלן: "המשק").

 

7.          לאחר משא ומתן מתמשך הסכימו המבקשים והגב' הורוביץ על פרטי העסקה. הם ניסחו טיוטת הסכם מכר, אשר לא נחתמה (נספח ב' להמרצת הפתיחה). במבוא לטיוטת הסכם המכר הצהירו הצדדים כי ידוע להם שרכישת הזכויות במשק מותנית בקבלת המבקשים כחברים במושב על ידי ועד האגודה, בהתאם לתקנון המושב.  

 

 

8.          ביום 9.9.07 זומנו המבקשים לפגישה עם נציגי ועד ההנהלה של האגודה (להלן גם: "הועד"). במהלך פגישה זו המציאו המבקשים לועד תעודות יושר ממשטרת ישראל, המעידות כי לא הורשעו בעבירה פלילית. נוסף על כך התבקש כל אחד מן המבקשים, לכתוב מספר שורות בכתב ידו, לצורך אבחון הכתב על ידי גרפולוג. 

 

9.          כשבועיים לאחר מכן זומנו המבקשים לפגישה נוספת עם נציגי הועד. במהלך אותה פגישה וכהמשך ישיר לפגישה הראשונה, התחקו נציגי הועד על אודות פועלם של המבקשים, כאשר האחרונים נשאלו, בין היתר, לתחום עיסוקם ולאופן בו הם תורמים לקהילה. בנוסף, נתבקשו המבקשים למסור פרטיהם של שני ממליצים.  

 

10.          ביום 16.9.07 התקבלה במשרדי הועד חוות דעת גרפולוגית שערך מר פיני זק בעניין המבקשים (להלן: "חוות הדעת"). בחוות הדעת המליץ מר זק שלא לקבל את יעקב כחבר באגודה והשאיר לשיקול דעת האגודה את קבלת ההחלטה בעניינה של לילך.

 

 

11.          ביום 25.9.07 החליט הועד, ללא נימוקים, לדחות את בקשת המבקשים להתקבל כחברים במושב. וזה דבר ההחלטה:

 

 

 

12.          ביום 7.10.07, או במועד סמוך לו, יזמה לילך שיחה טלפונית עם מזכיר האגודה, מר משה מילר (להלן: "מזכיר האגודה"), על מנת לברר אודות התקדמות הליך הקבלה. בשיחה טלפונית זו הודיע מזכיר האגודה ללילך כי הועד החליט שלא לקבל אותה ואת יעקב כחברים במושב. כיוון שמזכיר האגודה לא ציין נימוק כלשהו העומד ביסוד ההחלטה, פנה אליו יעקב וביקש לקבל הסברים לסירובה של האגודה לקבל אותו ואת לילך כחברים בה. מזכיר האגודה מסר ליעקב כי האגודה איננה נוהגת לנמק ולהסביר סירובה לקבל אדם כחבר בה. לטענת המבקשים (סעיף 12 להמרצת הפתיחה), כששאל יעקב את מזכיר האגודה בפני מי יכולים המבקשים לערער על ההחלטה, השיב לו הלה כי אינו יודע.

 

13.          ביני לביני, ביום 9.10.07 או במועד סמוך לו, התקבל אצל המבקשים מכתב מאת האגודה (נספח ו' להמרצת הפתיחה) אשר זו לשונו:

 

 

 

14.          לטענת המבקשים (בסעיף 15 להמרצת הפתיחה):

 

 

 

15.          ביום 11.10.07 נתקבל אצל האגודה מכתב המבקשים המוכתר בכותרת "ערעור להחלטה מיום ה- 9.10 בעניין לילך וקובי כהן" (נספח ז' להמרצת הפתיחה). בגוף המכתב נאמר, בין היתר, כך: "אנו מערערים על החלטת חברי הוועדה ומבקשים שהוועדה תשקול שנית את בקשתנו לקבלה למושב".

 

16.          בו ביום פנה יעקב למזכיר האגודה, על מנת לוודא כי מכתב המבקשים התקבל אצל האגודה. מזכיר האגודה אישר את דבר קבלת המכתב.

 

 

17.          הצדדים חלוקים בשאלה אם מזכיר האגודה ולאחריו יו"ר הועד, מר גיל נחושתאי, הבינו כי מכתב המבקשים מהווה ערעור על ההחלטה לאסיפה הכללית, לכל דבר ועניין.

לטענת המושב, בשל אי הבהירות לגבי מהותו של המכתב מיום 11.10.07, לא זומנו המבקשים לערעור בפני האסיפה הכללית.

 

18.          כך או כך, אין מחלוקת כי עד עצם היום הזה לא כונסה האסיפה הכללית לדון בעניין המבקשים. אין גם מחלוקת כי מאז יום 11.10.07 המבקשים לא יצרו קשר כלשהו עם האגודה. המבקשים גם לא פנו לבית משפט מוסמך בבקשה למתן סעדים זמניים כנגד האגודה וכנגד הגב' הורוביץ, שיחייבו את האגודה לכנס את האסיפה הכללית ולדון בערעור, וימנעו את מכירת המשק לצדדים שלישיים עד למתן החלטה בערעור.

 

 

19.          ביום 11.2.08, או בסמוך לכך, נמכר המשק למומלצים שאושרה מועמדותם. ביום 17.4.08 חתמה האגודה על בקשה להעברת זכויות במשק.

 

20.          ביום 18.6.08 הגישו המבקשים את המרצת הפתיחה שלפניי בגדרה עתרו להצהיר כי החלטת הועד שלא לקבלם כחברים באגודה התקבלה שלא כדין ועל כן הינה בטלה.

 

 

 

21.          המבקשים טוענים כי תובענה לסעד הצהרתי הינה הליך מתאים בנסיבות המקרה דנן, בשל כוחם המשולב של מספר טעמים.

 

הטעם הראשון הוא כי סעד ההצהרה המבוקש אינו סעד תיאורטי. עניין לנו בהחלטה שרירה וקיימת הדוחה את בקשת המבקשים להתקבל כחברים באגודה, ומשנה את מצב הזכויות שלהם. לדברי המבקשים, כאשר ירצו להגיש בקשה חוזרת להתקבל כחברים באגודה, יאמרו להם כי כבר ביקשו בעבר להתקבל לאגודה ובקשתם נדחתה. לפיכך, כל עוד עומדת ההחלטה הפוגעת בעניינם בתוקפה, אין מדובר בסעד תיאורטי. המבקשים סומכים טיעונם על פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 2655/06 עו"ד לאור נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 27.3.06, פורסם במאגר נבו (להלן: "פרשת לאור") בו נקבע כי עתירה המסבה עצמה על מצב עובדתי שריר וקיים, אינה עתירה תיאורטית.

 

הטעם השני הוא כי ההחלטה שלא לקבל את המבקשים כחברים באגודה, אינה צמודה למשק זה או אחר. האגודה אדישה לשאלה איזה משק רוצה לקנות המבקש להתקבל כחבר בה. האגודה שואלת את עצמה האם פלוני ראוי להתקבל כחבר בה במשק כלשהו. אם פלוני הוא אלים, פושע ולא רצוי, הוא יהיה כזה בכל משק. סביר להניח כי כאשר המבקשים יחליטו להגיש לאגודה, בזמן הקרוב, בקשה נוספת להתקבל כחברים בה, בכל הנוגע למשק אחר במושב, הם לא ידרשו לעבור את הליך הקבלה מראשיתו.

לגישתם, האגודה תטען כי מאז מתן ההחלטה מיום 25.9.07, לא אירע שינוי נסיבות כלשהו. היא תסתמך על ההחלטה מיום 25.9.07 גם לגבי הבקשה הנוספת. הנה כי כן ניתן לראות כי למבקשים יש עניין ממשי במתן הסעד ההצהרתי המבוקש.

 

הטעם השלישי הוא כי ההחלטה שלא לקבל את המבקשים כחברים באגודה פוגעת בכבודם. מדובר בהחלטה לא מנומקת. לא יעלה על הדעת כי האגודה לא תגלה למבקשים מהם הטעמים העומדים ביסוד ההחלטה שלא לקבלם כחברים באגודה. לא מתקבל על הדעת כי האגודה תשלול מהמבקשים זכות מהותית, שעניינה בחירת המקום בו הם חפצים להתגורר, על יסוד חוות דעת גרפולוגית בלבד. כאן המקום לציין כי ב"כ המבקשים, בהגינותו כי רבה, הצהיר לפרוטוקול (עמ' 6) כי אין בכוונת המבקשים לוותר על סעד מהותי (קרי, סעד כספי) ולהסתפק בסעד ההצהרתי. לדבריו, יש בידי המבקשים עילת תביעה מגובשת נגד האגודה בגין פגיעה בכבוד ובגין פגיעה בשם הטוב. נוסף על כך, יתכן שיגרם למבקשים נזק עתידי שמהותו ההפרש בין מחיר משק שירכשו בבוא העת (אם בכלל), ובין מחיר המשק שהיו אמורים לרכוש מן הגב' הורוביץ במהלך שנת 2007, אם ההחלטה בעניינם הייתה מתקבלת כדין.

 

22.          המשיב טוען, מנגד, כי אין צידוק להעניק למבקשים סעד הצהרתי בנסיבות העניין מחמת הטעמים הבאים.

 

ראשית, מדובר בתובענה מוקדמת. בהתאם לסעיף 11 לתקנון האגודה, החלטת ועד ההנהלה של המושב, שלא לקבל אדם כחבר באגודה, מהווה שלב ביניים שלאחריו יש לאותו מועמד זכות ערעור בפני האסיפה הכללית.

 

המבקשים, מטעמים השמורים עימם, לא הגישו ערעור על ההחלטה לאסיפה הכללית. משלא עשו כן, מנועים הם מלערער על החלטת ביניים של ועד ההנהלה.

 

שנית, הסעד המבוקש בתובענה הוא בעל נפקות תיאורטית, שכן המבקשים אינם עומדים כיום בתנאי הסף לקבלתם לחברות באגודה. סעיף 5 לתקנון האגודה קובע כי אדם יוכל להתקבל כחבר באגודה אם נתמלאו בו סגולות הכשרות הבאות: האחת, הוא רשום ברישומי מינהל מקרקעי ישראל, או זכאי להירשם ברישומים אלה כבעל זכויות בנחלה; השנייה, הוא בן 18 שנה לפחות וסיים את שירות החובה בצה"ל; השלישית, הוא אזרח מדינת ישראל; הרביעית, הוא אדם בעל אופי טוב; החמישית, הוא לא הורשע בעבירה שיש עימה קלון. אין חולק כי בענייננו לא מתקיימת במבקשים סגולת הכשרות הראשונה. המבקשים אינם זכאים כיום להירשם ברישומי המינהל כבעלי זכויות בנחלה. המשק נמכר זה מכבר והמבקשים לא רכשו ולא ניסו לרכוש משק אחר במושב. יש לזכור כי בהתאם לסעיפים 122 ו-123 לתקנון האגודה רכישת זכויות במשק מותנית בקבלת המבקשים כחברים באגודה. 

 

שלישית, המבקשים מנועים מלטעון כיום כנגד אי קבלתם כחברים באגודה. טענת המניעות נחלקת לשני כיתים. כת טענות אחת עניינה כי המבקשים ידעו מבעוד מועד על טיבו ומהותו של הליך הקבלה במושב. הם לא מחו על כך מראש אלא בדיעבד לאחר שניתנה החלטה הדוחה את בקשתם להתקבל כחברים באגודה. טענה זו מבטאת "חוכמה לאחר מעשה" ולא תובנה בזמן אמת. כת טענות שנייה עניינה כי המבקשים נמנעו מנקיטת צעדים או פעולות (על ידי פנייה לאגודה ופנייה לבית משפט מוסמך) שיחייבו את האגודה לכנס את האסיפה הכללית ולדון בערעור, וימנעו את מכירת המשק לצדדים שלישיים עד למתן החלטה בערעור. התנהגות זו של המבקשים לוקה בשיהוי חמור, אשר די בו כדי לבסס טענת מניעות כלפיהם. 

 

רביעית, המבקשים לא הצביעו על אינטרס לגיטימי בקבלת סעד הצהרתי.

 

המבקשים מבהירים בטיעוניהם כי בכוונתם לתבוע את המושב לפצות אותם בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, עקב קבלת ההחלטה שלא כדין. יתכבדו אפוא המבקשים ויגישו כנגד המושב תביעה כספית שבה יתבעו את מלוא הסעד הסופי המבוקש. לדברי ב"כ המושב (עמ' 7 לפרוטוקול): "הם רצים לכיוון תביעה נזיקית, אינני מבין מדוע לא הגישו כבר עכשיו. מדוע שיטת השלב ועוד שלב. למה סתם לגרום לנזקים? רוצים להתקבל למושב (תאריך החלטת הועדה הייתה ב-25.9.07), עוד מעט כבר חלפו שנה וחצי, לא רכשו ולא ניסו לרכוש. ... אתה רוצה כסף? זו מטרתך? תגיד שאתה רוצה תביעה כספית?".

 

23.          על טענות המושב משיבים המבקשים בשלוש אלו.

 

אחת, התובענה איננה מוקדמת. המבקשים הגישו ערעור על ההחלטה. על בית המשפט להכריע, לגופו של עניין, אם מכתב המבקשים מיום 11.10.07 (נספח ז' להמרצת הפתיחה) מהווה ערעור, אם לאו.

 

שתיים, המושב מנוע מלהלין על התנהגות המבקשים, כאשר הוא לא דן, עד עצם היום הזה, בערעור שהגישו. טענת המושב, לפיה היה על המבקשים לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את מכירת המשק לצדדים שלישיים, נטענת בחוסר תום לב. המושב עצמו צירף לתגובתו לבקשה לצירוף תצהירים (מיום 4.12.08) את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8300/08 ניסן נ' מינהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 17.11.08, פורסם במאגר נבו (להלן: "פרשת ניסן") ממנו עולה כי לא ניתן לקבל צו מניעה זמני נגד מוכר משק.

 

שלוש, המבקשים לא השתהו בהגשת התובענה. התובענה הוגשה בחלוף כשלושה חודשים מעת שנמכר המשק לצדדים שלישיים.

 

 

24.          אקדים מסקנה לניתוח ואומר, כי לאחר שנתתי דעתי על מכלול נסיבות העניין וטיעוני הצדדים, באתי לידי מסקנה, כי דין התביעה להידחות על הסף, תוך שמירה על זכותם של המבקשים להגיש תביעה לסעד כספי לבית משפט מוסמך. יובהר כי ההכרעה הינה בעניין דיוני (העדר צידוק למתן סעד הצהרתי בנסיבות המקרה שלפניי) ולא לגופם של דברים (אין בה התייחסות כלשהי לטענות המהותיות של הצדדים). להלן נימוקיי.

 

 

 

 

25.          סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת (ראו, מכלל רבים אחרים, את האמור בע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, 47 (2002). להלן: "פרשת נצחון"; רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס, ניתן ביום 21.7.98, פורסם במאגר נבו. להלן:"פרשת מוזס"; עע"מ 325/07 קשר בניין השרון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, לא פורסם, ניתן ביום 5.3.09; להלן: "פרשת קשר בניין השרון"; רע"א 1810/90 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' קנדי חברה להשקעות ולבניין בע"מ, פ"ד מד(2) 737, 739 (1990). להלן: "פרשת הדר"; ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, 88 (1977). להלן: "פרשת ברנר"; ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן, פ"ד לו(2) 309, 316 (1982). להלן: "פרשת גרינפלד").

 

שיקול דעת זה הינו שיקול דעת רחב (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005) 469. להלן: "גורן").

 

בדונו בבקשה למתן סעד הצהרתי נתון לבית המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשה אם לאו- וזאת, גם אם הבקשה נכונה היא לגופה (ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 700, 705 (1993). להלן: "פרשת שאבי").

 

26.          סעד ההצהרה מקורו בדיני היושר (ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ, פ"ד נו(6) 481, 484 (2002); להלן: "פרשת נחמיאס"; ע"א 3182/02 אשד 1980 מהנדסים ויועצים תעשייה ניהול ומכון בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 25.12.03, פורסם במאגר נבו. להלן: "פרשת אשד"). בהיותו סעד מן היושר, אין בית המשפט נזקק בהכרח לכל תביעה לסעד הצהרתי המובאת לפניו. הענקתו של סעד הצהרתי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק (רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193, 198 (2004). להלן: "פרשת אילונית"; פרשת אשד; פרשת גרינפלד).

 

בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט לוקה בפגמים של שיהוי, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים (גורן, בעמ' 470). השיקולים שביושר הינם מגוונים ואינם קופאים על שמריהם (פרשת נחמיאס). רשימת השיקולים שביושר אינה רשימה סגורה (מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (כרך א', 2007) 597. להלן: "קשת"). בהקשר זה כותב המחבר קשת בספרו, בעמ' 598, כדלקמן:

 

 

27.          מדיניות בתי המשפט במתן סעד הצהרתי היא ליברלית (ר"ע 422/86 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' ארגון סוכני הגז בישראל, פ"ד מ(3) 811, 812 (1986)). מכבר נפסק כי על בית המשפט להשתמש בכוח לתת סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שהשאלה המוצגת לפניו אינה אקדמית גרידא, ולתובע יש עניין ממשי בפתרונה כדי להסדיר את היחסים בינו לבין הנתבע (ע"א 226/80 כאהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 463, 468 (1981); ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה, פ"ד מה (4) 18, 27 (1991). להלן: "פרשת ליטן"). עם זאת, בית המשפט לא יעניק לתובע סעד הצהרתי כדבר שבשגרה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 556. להלן: "זוסמן").

 

28.          ייחודו של הסעד ההצהרתי הוא כי העותר לו אינו חייב לבסס תביעתו על עילת תביעה, במובנה המקובל. די לו שיצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את מתן הסעד (פרשת אילונית; גורן, בעמ' 469; קשת, בעמ' 607). "העילה" היחידה הנדרשת במתן סעד הצהרתי היא קיום אינטרס ממשי וישיר של המבקש אותו (פרשת ליטן, בעמ' 26).

 

 

29.          תובע עשוי לזכות בסעד על דרך של הצהרה אם יוכיח את התקיימות שלושת התנאים המצטברים הבאים:

 

האחד, כי קנויה לו זכות או כי התקיים מצב שעליו הוא מבקש להצהיר;

השני, כי מן הראוי לשריין אותה זכות – או אותו מצב – על ידי מתן פסק דין;

השלישי, כי לא קיימות נסיבות מיוחדות מכוחן אין להיעתר לבקשה (ראו ודוקו: פרשת גרינפלד, בעמ' 316; ע"א 2447/93 מעיוף נ' אבראהים, פ"ד מח(5) 206, 210 (1994); זוסמן, בעמ' 556). לשון אחר: על התובע להראות כי נסיבות המקרה מחייבות כי הזכות לה הוא טוען תיקבע דווקא בדרך של פסק דין הצהרתי (ע"א 291/56 שצופק נ' רפפורט, פ"ד יג 39 (1959)).   

 

30.          ניתן לדלות מן הפסיקה רשימה מדגימה, ולא ממצה של שיקולים, המובאים בגדר שיקול דעתו  של בית המשפט, אם להיעתר לתובע סעד הצהרתי, אם לאו:

 

(א)   האם יש בידי התובע לעתור לסעד אופרטיבי (=סעד בר אכיפה)? תשובה חיובית על שאלה זו מלמדת שהסעד שנתבקש הוא חלקי ובית המשפט יטה בדרך כלל שלא לתיתו. לרשותו של תובע כזה עומד סעד חלופי, שהוא סעד בר אכיפה (פרשת ניצחון; פרשת אילונית).

       

        בפסיקת בית המשפט העליון הוטעם כי אם לתובע ישנה יכולת לתבוע סעד מהותי כדבר שבזכות, יטה בית המשפט שלא להעניק לו סעד הצהרתי (פרשת גרינפלד). בפרשת ברנר נפסק (בעמ' 90) כי בית המשפט מוסמך להעניק לתובע סעד הצהרתי אפילו לא תבע את הסעד הממשי בגררה. בית המשפט הבהיר כי:

 

 

ברע"א 84/98 צעד בריא-אלוש אורטופדיה בע"מ נ' sensograph, ניתן ביום 11.3.98, פורסם במאגר נבו, שנינו מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן כי: "המדיניות הראויה הנקוטה בנושא של תביעות לפסק דין הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי. ... אין לאפשר הגשת תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים". ראו גם: פרשת מוזס; פרשת קשר בניין השרון; ע"א 4861/06, 4864/06 חברת ברום ים המלח בע"מ נ' מגדל בניין חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 28.4.09, פורסם במאגר נבו. להלן: "פרשת חברת ברום ים המלח"; ע"א 366/84 חלוץ נ' מאגרי סחר מ.ס. בע"מ, פ"ד מ(1) 586, 588 (1986). להלן: "פרשת חלוץ"; ת"א (מחוזי-ת"א) 1154/07 ברנהולץ נ' עזרא, ניתן ביום 12.11.07, פורסם במאגר נבו.

 

(ב)    האם התובע הצביע על אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון ועל הסתפקות בהצהרה בשלב זה (גורן, בעמ' 472)?

 

        הלכה היא כי אין להעניק סעד הצהרתי במקום בו נראה שההצהרה משמשת תחליף לתביעה כספית (ע"א 279/82 פרידברג נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(2) 502, 503 (1985) (להלן: "פרשת פרידברג"), שכן מגמת בית המשפט היא לרכז את ההתדיינות כולה תחת קורת גג של הליך אחד (ע"א 617/84 וולקוביצקי נ' החברה לפיתוח קיסריה בע"מ, פ"ד מ(3) 778 (1986). להלן: "פרשת וולקוביצקי").

        כן נפסק כי פיצול הדיון איננו יאה למקרים שבהם הענקת הסעד האופרטיבי אינה מותנית בבירור שאלות נוספות מעבר לשאלות שבהכרעתן מותנית ההכרה בעצם קיומה של הזכות (פרשת נצחון, בעמ' 47 -48).

 

        זאת ועוד, ככלל, אין להעניק סעד הצהרתי במקרה שבו בעל דין מבקש לעקוף את ההליכים הישירים והענייניים לבירור הסכסוך (ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, פ"ד נז(5) 97, 111 (2003)).

 

(ג)    האם תצמח לתובע תועלת מקבלת סעד הצהרתי? בע"א 539/78 לואל נ' לויס, פ"ד לד(3) 286, 294 (1980) נפסק כי על מי שמבקש סעד הצהרתי, כשבידו גם סעד מהותי, שעליו אין הוא מוותר בבקשו את הסעד ההצהרתי "להראות בין היתר שתהיה לו תועלת מהסעד ושעל-פי מאזן הנוחיות מוטב לתת את הסעד מאשר לסרב לתיתו". אם הוכיח זאת, לא ידחה אותו בית המשפט רק משום שיש בידו לתבוע סעד מהותי בהליך אחר (פרשת וולקוביצקי, בעמ' 783).

           

 (ד)   האם השאלה המוצגת לפני בית המשפט היא שאלה אקדמית או תיאורטית?

              

        כלל מושרש הוא כי בית המשפט לא יזדקק לבירור סוגיה שהינה בבחינת "תורה לשמה", ומשהפך העניין הקונקרטי נשוא ההתדיינות לאקדמי, לא יידרש לו בית המשפט, למעט במקרים חריגים (ע"א 9614/06 קרפילובסקי נ' ישיבת נזר ישראל מוסדות תורה, ניתן ביום 3.6.07, פורסם במאגר נבו). בפסיקה נקבע כי עתירה אקדמית היא עתירה אשר אינה מסבה עצמה על מצב עובדתי שריר וקיים, אלא עניינה הוא בתרחיש תיאורטי בלבד (פרשת לאור). המחבר גורן כותב בספרו (בעמ' 471) כי המבחן לעניין סיווגה של בקשה לסעד הצהרתי כבקשה תיאורטית או אקדמית טמון בשאלה:

 

 

בפרשת שאבי (עמ' 704) נקבע כי בית המשפט יסרב ליתן לתובע סעד הצהרתי מקום שהסעד המבוקש הוא "תיאורטי", "אקדמי", "מוקדם", וכיוצא באלה תארים, "שכולם נסבים על מערכות שבהן אין סכסוך של אמת קיים ועומד בין בעלי הדין, מקום שלמבקש הסעד אין לדעת בית המשפט- אינטרס ממשי, מיידי וישיר בסעד שהוא מבקש". ראו גם האמור בפרשת חלוץ.

 

ודוק: בע"א 718/07 הרב דניאל ביטון נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ, ניתן ביום 6.10.08, פורסם במאגר נבו (להלן:"פרשת ביטון") נפסק כי שינוי נסיבות שאירע מאז מתן החלטת בית המשפט המחוזי ועד לערעור, יצר "מעשה עשוי" שהפך את הערעור לאקדמי ולתיאורטי לחלוטין.

 

בפרשת ביטון נקבע כי הימנעות המערערים מלבקש בערכאת הערעור עיכוב ביצוע או סעד זמני, יצרה מצב בלתי הדיר, אשר גרם לכך שהערעור לגופו הפך תיאורטי בלבד, והובילה למצב לפיו דין הערעור להידחות, אפילו היה נמצא, בנסיבות אחרות, כי טענות המערערים צודקות לגופם של דברים.

 

(ה)   האם מתן סעד הצהרתי יביא לידי כפל תביעות ויכול שיהא הליך סרק? (פרשת הדר, בעמ' 739).

 

(ו)    האם בהענקת סעד הצהרתי לתובע ייפגע, למעלה מן המידה, אינטרס של הצד שכנגד וכן של ציבור המתדיינים, למשל לאור התחזית שיידרש הליך נוסף לשם מתן סעד אופרטיבי? (פרשת אילונית, בעמ' 198). בפרשת ברנר שנינו מפי השופט שמגר (כתארו אז) לאמור:

 

 

(ז)    מהי המטרה שלשמה נתבקש הסעד ההצהרתי? (פרשת ברנר, בעמ' 92).

 

(ח)   האם מתקיימים שיקולים שביושר מכוחם אין להעניק לתובע סעד הצהרתי?

       

        יש להזכיר בעניין זה כי שיהוי בהגשת תביעה כשלעצמו אינו עומד כמכשול לתובע את הסעד ההצהרתי, אלא בהתקיים תנאים נוספים. בית המשפט לא ידחה תביעה בשל שיהוי, אלא בנסיבות מיוחדות (פרשת גרינפלד, בעמ' 317; ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997). להלן: "פרשת חיים"; ע"א 5110/05 מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג, ניתן ביום 18.1.07, פורסם במאגר נבו). ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 447 (2003)).

 

        שני התנאים העיקריים שאותם על בית המשפט לבחון במסגרת שיקול דעתו כאשר מועלית טענת שיהוי הם: האחד, אם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות; השני, אם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (פרשת חיים, בעמ' 635, והאסמכתאות המובאות שם).

 

        אשר לטענות שעניינן השתק ומניעות, נפסק זה מכבר, כי מטרתה של תורת ההשתק מכוח מצג היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות על פי דין על ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון ולהוכיח טענות משפטיות ועובדתיות מסוימות, גם אם אלה נכונות. השתק מכוח מצג מונע מבעל דין מלהתכחש למצג שהציג בפני בעל הדין היריב, אם האחרון הסתמך על המצג באופן סביר ובתום לב ועקב כך שינה מצבו לרעה (רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 685 (2002)).

 

31.          על רקע עקרונות אלה אבחן את נסיבות המקרה הנוכחי.

 

 

 

32.          בפתח דבר אציין כי איני מקבל את טענת המבקשים כאילו בישיבת 29.10.08 הוכרעו הטענות המקדמיות שהעלה המושב בתשובתו להמרצת הפתיחה וכי מטעם זה יש לדון בתובענה לגופה. נימוקיי לכך הם שניים. האחד, עיון בפרוטוקול אינו מגלה כי הטענות המקדמיות נדונו בדרך כלשהי, ולבטח אין לומר שהוכרעו. השני, אף אם היו מוכרעות הטענות המקדמיות, יש רגליים לסברה כי החלטה בהן הייתה נושאת אופי דיוני ומשכך מוסמך בית המשפט לשוב ולהיזקק לטענות אלה אילו היה הוא מוצא לנכון שראוי לעשות כן בנסיבות העניין.

 

33.          אני סבור כי המקרה שלפניי איננו בא בגדר קשת המקרים המורחבת לעניין הענקת סעד הצהרתי, ואנמק. 

 

34.          אבן הראשה להכרעה תהא כי שני התנאים המצטברים הראשונים (עליהם עמדתי בסעיף 29 לעיל) אותם נדרש תובע להוכיח על מנת לזכות בסעד הצהרתי, אכן נתקיימו במבקשים. נותר אפוא לדון בתנאי המצטבר השלישי שעניינו קיומן של נסיבות מיוחדות המחייבות הכרעה בתובענה על דרך של מתן סעד הצהרתי דווקא.

 

35.          אני סבור כי המבקשים לא הצביעו על אינטרס לגיטימי המצדיק הענקת סעד הצהרתי בנסיבות העניין, וזאת בשל כל אחד מהטעמים דלקמן כשלעצמו, קל וחומר בהצטברותם זה לזה.

 

(א)   המבקשים יכולים להשיג את מבוקשם בדרך המלך על ידי הגשת תביעה כספית. עילתה של תביעה זו התגבשה זה מכבר בכל הנוגע לנזקים נטענים שעניינם פגיעה בכבוד המבקשים ובשמם הטוב, כפי שציין פרקליטם בטיעוניו לפניי (עמ' 6 לפרוטוקול). ככל שהדברים נוגעים לנזקים שטרם התגבשו, דוגמת הפרשי המחירים בין משק שירכשו המבקשים בבוא העת (אם בכלל) לבין המשק שחפצו המבקשים לרכוש, יהא עליהם להמתין ולתובעם אם וכאשר ייגרמו. בתביעה הכספית שתוגש, ממילא תתברר ותוכרע השאלה אם החלטת ועד המושב מיום 25.9.07 נתקבלה כדין, אם לאו (ראו האמור בפרשת פרידברג, בעמ' 504).

        מדיניות משפטית ראויה מבכרת לרכז התדיינויות משפטיות תחת קורת גג של הליך אחד (פרשת וולקוביצקי) ולא לטפח דיון משפטי כפול, כדברי כב' השופט שמגר (כתארו אז) בפרשת ברנר, בעמ' 92. יתר על כן, אני סבור שאין הצדקה במקרה הנוכחי לפרוט למעות קטנות את הסעד שזכאים לו המבקשים, לשיטתם, באופן שתחילה תתברר תביעתם ההצהרתית – שאין בצידה כל סעד אופרטיבי ולאחר מכן בהליך נפרד תתברר שאלת היקף נזקיהם הנטענים. כך הוא במיוחד שעה שהמבקשים הצהירו בריש גלי כי אין בכוונתם להסתפק בהליך הנוכחי וכי בכוונתם לתבוע פיצויים בגין נזקים שהוסבו להם עקב קבלת ההחלטה בעניינם שלא כדין, לטענתם (ראו, למשל, האמור בפרשת וולקוביצקי). עיון בפסיקת בית המשפט העליון מן העת האחרונה מלמד כי המגמה היא שלא ליתן סעד הצהרתי גרידא שעה שקיימת תחזית שיידרש הליך נוסף שבמסגרתו יינתן סעד מהותי (ראו האמור בפרשות אילונית ו-חברת ברום ים המלח). 

 

        הנה כי כן האפשרות לתבוע כבר עתה סעד אופרטיבי מהווה שיקול כבד משקל שלא להעניק למבקשים סעד הצהרתי.

 

(ב)    מתן סעד הצהרתי בנסיבות העניין יביא לידי כפל תביעות ויגרור את המושב להתדיינות נוספת בתום ההתדיינות הנוכחית, בלי שתהיה הצדקה לכך.

 

(ג)    הלכה פסוקה היא כי הדרך לטיהור שמו של אדם היא בהגשת תביעת נזיקין על הוצאת לשון הרע, ולא בהגשת תובענה לסעד הצהרתי (ראו ע"א 59/80 פלדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לה(4) 378, 380 – 381 (1981)). בענייננו, סלולה הדרך בפני המבקשים לנקוט דרך זו של הגשת תביעה בנזיקין שאחת מעילותיה היא פגיעה בשמם הטוב.

 

(ד)    אניח לטובת המבקשים כי הסעד המבוקש על ידם איננו סעד תיאורטי וכי יש בו תועלת חלקית עבורם (למצער בכל הנוגע לעילות התביעה שהתגבשו כאמור לעיל וכאמור בדברי פרקליטם בעמ' 6 לפרוטוקול). אניח בנוסף על כך, כי לא קם שיהוי מצד המבקשים במובן זה שלא ניתן לומר כי המבקשים זנחו את תביעתם או ויתרו עליה. עם זאת, אין בהנחות אלה כדי לסייע למבקשים. ניתוח החומר שלפניי מלמד כי התנהגותם של המבקשים מקימה מניעות כלפיהם. אסביר דבריי. אני סבור כי היה על המבקשים לפעול בנחישות סמוך לאחר הגשת ערעורם (למן יום 11.10.07) משראו כי לא זומנה אסיפה כללית לשם דיון בערעור. מצופה היה כי המבקשים יפנו אל מוסדותיה המוסמכים של האגודה בדרישה לכנס בזריזות את האסיפה הכללית לדיון בערעור. נוסף על כך סבור אני כי היה על המבקשים לנקוט צעדים משפטיים על מנת להורות לאגודה לכנס את האסיפה הכללית ובמקביל לפעול לשמירת המצב הקיים לגבי המשק, היינו למנוע מן הגב' הורוביץ למכור את המשק לצדדים שלישיים. הלכה היא כי שתיקה שעה שיש חובה לצעוק פועלת נגד מבקש הסעד ההצהרתי (ראו, בשינויים המחויבים האמור בבג"ץ 199/86 אמיר חברה להוצאה לאור בע"מ נ' שר התיירות, פ"ד מ(2) 528 (1986)).

 

בע"א 341/87 הרשוביץ נ' עין ורד מושב עובדים, פ"ד מד(2) 286, 289 (1990), נדון מקרה בו עתר חבר באגודה המשיבה לביטולן של החלטות שקיבלה האסיפה הכללית של האגודה. עתירה זו הוגשה כשנה לאחר קבלתן של ההחלטות נושא התובענה ולאחר שהחלטות אלה הוצאו אל הפועל. תובענתו נדחתה וכן גם הערעור.

 

בית המשפט העליון פסק כי במקרה דנן חובה הייתה על חבר האגודה להתריע מיד על הפגם שנפל, ומשלא עשה כן במשך שנה תמימה, אין שומעין לו. בית המשפט העליון איזכר בפסק דינו את ע"א 84/64 בית חנניה נ' פרידמן, פ"ד יח(3) 20, 27 (1964), שבו נפסק כהאי לישנא:

 

 

 

כן השוו ודוקו האמור בפרשת ביטון, ממנה עולה כי הימנעות מנקיטת הליכים מתחייבים מאז ניתן פסק הדין בערכאה המבררת ועד לקיומו של דיון בערכאת הערעור, יצרה "מעשה עשוי" שבעטיו נדחה הערעור מבלי לדון בטענות המערערים לגופן.

 

יוער בהקשר זה כי ב"כ המבקשים חפץ להיתלות בהחלטה בפרשת ניסן כאסמכתא לכך שהמבקשים לא היו יכולים לקבל סעד של צו מניעה זמני נגד הגב' הורוביץ. אינני מקבל את הטענה. לא ניתן לחלץ הלכה מן ההחלטה בפרשת ניסן, שנסבה על מתן צו ביניים בבג"ץ (שאופיו דומה לסעד של צו מניעה זמני בהליך אזרחי), לפי שהחלטה זו ייסדה עצמה על נטיית מאזן הנוחות לטובת מוכרת המשק דהתם. אין ללמוד מכך כי אף בפרשתנו הייתה מתחייבת מסקנה דומה.

 

 

36.          משלא מצאתי צידוק להעניק למבקשים סעד הצהרתי בנסיבות המקרה הנוכחי, אני דוחה את התובענה על הסף. אין בכך כדי לפגוע בזכותם המהותית של המבקשים לעתור לסעד כספי ככל שיחפצו בכך.

 

37.          בשוקלי את מכלול נסיבות העניין, החלטתי שלא לעשות צו בדבר הוצאות.