'שטר חוב' מציין את זכותו של אדם לקבל נכס או כספים המצויים בידי אדם אחר. מכיוון שכך, המשפט מציב כללים פורמאליים דווקניים לקבילותו של השטר. המקרה שלפנינו מציג מצב של מחלוקת בין הצדדים לגבי השאלה האם השטר כלל ניתן לתובעת, וכפועל יוצא האם היא בעלת סמכות להפעילו.

 

יש לכם שאלה?

פורום תביעה אזרחית


התובעת הגישה בקשה לביצוע שטר חוב על סך 344,626 ₪, בחתימת הנתבעים כערבים, בשל אי תשלום דמי שכירות, חובות חשמל, ופיצויים מוסכמים, בגין הפרת הסכם להשכרת נכס.

 

מנגד, הנתבעים טענו כי השטר לא נמסר לתובעת במסגרת הסכם השכירות המדובר. בנוסף, הנתבעים טענו טענת קיזוז בשל נזקים כספיים אשר נגרמו להם עקב הארכת החוזה שלא כדין.

 

סעיף 19.1 להסכם השכירות בין הצדדים קבע כי שני שטרות על סך 100,000$ כל אחד, בחתימתם של פלוני ושני ערבים נוספים, היו צריכים להיות מופקדים אצל נאמן. הנתבעים טענו כי השטר שבמחלוקת לא הופקד אצל נאמן, ופלוני לא היה חתום עליו. התובעת גרסה כי דרישת החתימה נבעה מטעות הקלדה טכנית, וכי הנתבעים נכנסו בנעליו של פלוני כאשר שכרו את הנכס.


הכרעת בית המשפט

 

השופטת לא קיבלה את עמדת הנתבעים. השופטת ציינה כי גרסת הנתבעים לפיה השטר נשוא ההליך לא נסמר מעולם לתובעת, ולא נמסר שטר אחר, לא התקבלה על הדעת והיוותה כשלעצמה הפרה יסודית של הסכם השכירות. לפיכך, השופטת קבעה כי השטר נשוא ההליך נמסר על ידי הנתבעים במועד חתימת הסכם השכירות והחוזק על ידי התובעת כדין ובהתאם לתנאיו.

השופטת החליטה כי לא היה בעובדה שהשטרות לא מולאו במועד כדי לפגוע בתוקפם, מסירתם או האחיזה בהם. קביעה זו התאפשרה משום שהסכום שנכתב בהם (הסכום הנתבע) לא עלה על גובה ההתחייבות לפי סעיף 19.1 להסכם. השופטת דחתה אף את טענות הנתבעים לקיזוז. לטענתה, הנתבעים לא מימשו את האופציה להשכרת המושכר לחמש שנים נוספות, בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם השכירות הראשון. מכיוון שכך, טענתם של הנתבעים כי הארכת החוזה גרמה להם נזקים דינה היה להידחות.

 

השופטת ביטלה את הטענה של הנתבעים, כי התובעת נהגה בחוסר תם לב. מנגד, השופטת קיבלה את עמדת התובעת כי הנתבעים היו אלה אשר ביקשו לממש את האופציה להארכת ההסכם בחוסר תום לב. השופטת הסתמכה על חוסר העקביות בגרסת הנתבעים ועדיהם. יתרה מכך, העובדה שהנתבעים טענו כנגד האיחור של התובעת בהגשת הבקשה להארכת החוזה, מקום שהם עצמם איחרו במתן ההודעה על מימוש האופציה, היוותה חוסר תום לב.

 

לסיכום, בית המשפט קיבל את תביעת התובעת במלואה, ודחה את התביעה הנגדית. משכך, בתי המשפט חייב את הנתבעים בתשלום סכום התביעה לנתבעת.