הרכב שופטי ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה ערעורו של מערער, שהוגש ע"י הסנגוריה הציבורית כלפי רכיבי המאסר על תנאי – משכו והיקפו שנקבעו בגזר דינו בבימ"ש השלום וזאת מהטעמים המצויינים בפסה"ד , והתייחס להתנהלותה של הסנגוריה הציבורית בכך שראתה חופש לעצמה להגיש ערעורים גם כשלמערער עצמו לא היה כל עניין בערעור, וזאת משיקולי מדיניות כלליים שלה עצמה.


השופט גרשון ציין כי סיטואציה שבה מוגש ערעור מבלי שהלקוח, הנאשם - המערער, יודע, בכלל, על עצם הגשת הערעור הינה פסולה מעיקרה.

 

העובדה שהמערער מגיע לדיון בערעור, מבית הכלא, כשהוא "מטורטר" מבעוד לילה כדי להתייצב במועד בפני הרכב בית המשפט לערעורים, כשהוא עצמו אינו יודע כלל על שום ולמה הוזמן לדיון בבית המשפט אף היא זועקת דרשני ומצביעה על דרך פעולה לא תקינה ולא ראויה וכי מן הראוי שדרך פעולה זו של הסניגוריה הציבורית תשוב ותישקל מחדש ותינתנה הוראות והנחיות של מי שעומדים בראש המערכת לבל תישנה תופעה זו גם בעתיד.

 
השופט שפירא הבהיר כי בכל הנוגע לדרך הגשת ערעורים בסוגיות עקרוניות – סבור אף הוא כי אין מקום להגיש ערעור, גם אם הוא בסוגיה עקרונית וחשובה, בלא שהנאשם ה"מערער" הביע את רצונו או לכל הפחות נתן לכך את הסכמתו.

 

עם זאת, ובמקרה זה לא נערך ברור מספיק בכל הנוגע למידת מעורבותו של המערער בהחלטה להגיש את הערעור. מעבר לכך, וככל שהדבר נוגע למדיניות הסנגוריה הציבורית, הרכב השופטים לא בקש ולא שמע את עמדת הסנגוריה הציבורית כמוסד מפי הסנגורית המחוזית או הסנגורית הראשית הארצית וראוי שהאמור בפסק הדין יובא לידיעת הגורמים המוסמכים בסנגוריה הציבורית כדי שיבחנו את נסיבות הגשת הערעור במקרה זה וכן יבהירו, בדרך ובמקרה המתאים, את עמדתם.

 
עפ 4173-09-09