לאחרונה ניהלנו תיק משפטי של רשלנות רפואית שבו היו העובדות כדלקמן: גבר כבן 50, ספורטאי, עולה חדש שהתגורר בשנות ה- 90 באזור צ'רנוביל, החל להתלונן על חולשה קשה, ובהמשך על חוסר תאבון, בחילות, ועל ירידה במשקל של למעלה מ- 15 ק"ג. בהמשך הופיעו גם הזעות לילה, והתנפחות בלוטות לימפה. הוא פנה באותה שנה לרופא המשפחה 45 פעמים [כשבשנה שלפני פנה רק 5 פעמים] עם תלונות שונות. רופא המשפחה ניסה להתמודד עם הבעיה בצורה סימפטומטית - כלומר, שלח אותו כל פעם כדי לברר את התלונה איתה הגיע עם רופא אחר, כל פעם מתחום מקצועי שונה: פעם קרדיולוג, פעם רופא אף אוזן וגרון, ואפילו פסיכיאטר, וזאת במקום לנסות ולחשוב האם ניתן לחבר את כל התלונות וליצור אבחנת עבודה אחת. בנוסף, רופא המשפחה גם לא יישם את ההמלצות של הרופאים השונים אליהם שלח את המטופל.

כדי לבדוק את בלוטת הלימפה נשלח המטופל לכירורג. הכירורג היה הראשון שהבין כי צריך לברר מדוע האיש יורד במשקל ירידה כה דרמטית ללא דיאטה, ובהמשך אובחנה מחלה ממארת, שלמרבה הצער, בשל האבחון הרשלני המאוחר, הביאה למותו של המטופל.

רופא המשפחה הינו הרופא שבדרך כלל אמור לרכז את המידע על מטופליו, ולפי הצורך להפנות אותם להתייעצות אצל רופאים מומחים. יחד עם זאת חשוב להבין כי מי שצריך לרכז את כל הבירור הרפואי, ולהכיר את כל התופעות ולדעת לקשור אותן, הוא רופא המשפחה. למרבה הצער במקרים לא מעטים, רופא המשפחה פועל כמו אוטומט, ובמקום לבדוק את החולה בבדיקה גופנית מקיפה, במקום לבצע בדיקות מעבדה ובדיקות הדמיה כדי לקבל את כל המידע הנדרש לצורך אבחנה, הוא מתפקד יותר כ"פקיד הַפְנָיוֹת" כלומר הוא יוצא ידי חובתו על ידי הַפְנָיָה של המטופל, כל פעם לרופא אחר.

חשוב להבין כי בעולם הרפואה יש חשיבות רבה גם לתופעות רפואיות לא ספציפיות. כך, ירידה דרמטית במשקל בפרק זמן קצר, חוסר תאבון, חולשה, אנמיה, הזעות לילה, התנפחות בלוטות, הן תופעות שאמורות להדליק "אור אדום" אצל כל רופא, ולגרום לו לבצע בירור מקיף. במילים "בירור מקיף" כוונתנו לומר כי חובתו של הרופא היא קודם כל, לשלול מחלה ממארת או מחלה קשה אחרת, ורק לאחר שמחלה כזו נשללה ניתן לנסות לבחון אם מדובר בהפרעות אחרות - קלות יותר.

אם נחזור לתביעה בה פתחנו, בית המשפט, ששמע את הרופא המטפל מעיד ומשיב לשאלות ששאלנו אותו בחקירה נגדית, התרשם כי הרופא לא פעל כמו רופא סביר, כיוון שהוא לא שיקלל את כל התמונה הרפואית שהציג החולה, כיוון שהוא לא השכיל להבין כי אדם שפונה 45 פעמים לעזרה רפואית ומציג תלונות שמחשידות למחלה קשה, ראוי לבצע לו בירור ראוי ומקיף לשלילת מחלה קשה, וכיוון שחל איחור של 3-4 חודשים באבחון המחלה. לפיכך פסק בית המשפט לתובע פיצוי ראוי של מאות אלפי שקלים.

סוף דבר; אבחון של מחלות ממאירות מבוסס על קיומו של חשד אצל הרופא. החשד מתעורר כאשר החולה מדווח על תופעות שרופא סביר חייב לראות בהן אותות סכנה ולכן לפתוח בבירור. רופא משפחה איננו "טכנאי הַפְנָיוֹת" ויש לו תפקיד מכריע בתהליך, גם כי הוא מכיר בדרך כלל את החולה הכי טוב, וגם כי הוא המנהל של הבירור הזה. בכל מקרה שבו רופא המשפחה מתעכב בצורה לא סבירה ונגרם נזק למטופל, יש לבחון מדוע חל העיכוב, והאם אין כאן רשלנות רפואית.


עודכן ב: 29/08/2013