רשלנות רפואית הצורך להוכיח קשר סיבתי

אחת הבעיות הנפוצות בתביעות רשלנות רפואית היא הצורך המשפטי להוכיח קשר סיבתי בין המעשים הבלתי זהירים של הצוות הרפואי והמוסד הרפואי, לבין הנזק שאירע, בפועל, לתובע.

הפער בין תפיסת הרשלנות אצל האדם ברחוב, לבין המצב המשפטי הוא גדול ולעיתים גם בלתי נתפס. בהרבה מקרים פונים אלינו אנשים שסבורים כי ניזוקו כתוצאה מרשלנות רפואית והם משוכנעים כי עצם הסיפור מהווה אסמכתא לרשלנותו של הצוות הרפואי או הצוות הנתבע. מטרת רשימה קצרה זו היא להבהיר כי מבחינה משפטית יש צורך להוכיח כל אחד מרכיבי הרשלנות של הרופא מעבר למה שאדם רגיל היה מסתפק בו.

להלן דוגמה מאחד מתיקי המשרד שתסביר - חולה מושתלת כליה משתוקקת לילד. בשל העובדה כי היא מושתלת כליה נאסר עליה להרות, והיא זקוקה לפונדקאית שתשא את העובר המופרה שמקורו בביצית שלה ובזרע של בעלה. האישה פנתה לעבור טיפולי פריון בבית חולים. למרות מספר גדול, יחסית של טיפולים, הם כשלו. באחד מטיפולי הפריון, שבמסגרתם מקבלת האישה תרופות הורמונאליות לצורך יצירת ביציות רבות ככל שניתן, נגרם לאישה זיהום שחייב ניתוח דחוף. מייד בסמוך לניתוח הדחוף שבוצע בלילה, חדלה הכליה המושתלת מלפעול ולמעשה האישה נזקקה לחזור ולהיות מטופלת בדיאליזה.

בעוד שברוב המקרים האדם 'הרגיל' יסיק כי קיים קשר סיבתי בין הניתוח לבין אובדן הכליה, הרי שמבחינה משפטית יש צורך להוכיח קשר כזה, והוא איננו מובן מאליו. יתירה מזאת, הנתבעים יטענו, כי לפי הסטטיסטיקה, כליה מושתלת מחזיקה באופן סטטיסטי כעשר שנים, ולאחר מכן, בהתאם לסטטיסטיקה הרפואית, היא ממילא מפסיקה לתפקד. בהנחה שהכליה המושתלת של האישה שאת סיפורה הבאנו לעיל  כבר נמצאת בגופה 13 שנים ופועלת היטב, האם אובדן הכליה הוא בגדר 'נזק' או שמא בכלל הכליה המושתלת הייתה צפויה מבחינה סטטיסטית להפסיק לפעול?

היעלה על הדעת כי מטופלת זו שאצלה הכליה תפקדה ללא רבב, למרות שחלפו 13 שנים מהשתלתה, לא תזכה לפיצוי בגין איבוד הכליה הרשלני? לשיטתנו - לא. אישה זו ראויה לפיצוי ואף פוצתה על ידי הגורם שהתרשל.

הכלים העומדים לרשות התובעים בתיקי רשלנות רפואית מורכבים בראש ובראשונה מניתוח רפואי נכון של התיק הרפואי ומחוות דעת מתאימה של המומחה הרפואי המתאים. לא פעם, מומחים רפואיים שכותבים חוות דעת בתיקי רשלנות רפואית ואשר לא הונחו כראוי על ידי עורכי הדין שמטפלים בתיק, מעדיפים שלא להתייחס לפרטי הרשלנות ולקשר הסיבתי, ולכתוב את עיקר חוות דעתם ביחס לתוצאה (כלומר ביחס לנזק שנגרם). במקרה כזה, יקשה מאד על התובעים להוכיח בבית המשפט רשלנות וקשר סיבתי, שכן בדרך כלל, ולפחות במקרים המובהקים, אין מחלוקת על הנזק ועיקר המחלוקת היא על השאלה אם הצוות הרפואי גרם לנזק, ואם ההתרשלות הנטענת כלפי הצוות הרפואי היא הגורם לנזק.

כלי נוסף העומד לרשות התובעים היא הנחה משפטית שנקבעה בפקודת הנזיקין ונקראת: "הדבר המדבר בעד עצמו". הנחה משפטית זאת, שאת קיום התנאים לה-יש להוכיח, קובעת, כי במקרים בהם המכשיר באמצעותו נגרם נזק היה ברשות הצוות הרפואי, וכי התובע לא ידע ולא היה עליו לדעת מה הנסיבות של האירוע [למשל במהלך ניתוח בו החולה מורדם ולא יכול לדעת מה קורה סביבו], ולבית המשפט נראה כי המקרה מתיישב יותר עם רשלנות מאשר עם העדר רשלנות – כי אז מתהפך נטל הראייה במשפט, והצוות הרפואי הוא זה שצריך להוכיח כי נהג ללא דופי.

הבעיה הפרקטית היא, כי רק לעיתים נדירות מיושם סעיף זה ולכן, על פי רוב, התובע הוא זה שצריך להוכיח את טענותיו.
סוף דבר; ניתוח נכון של החומר הרפואי והכוונה של המומחה מטעם התובע הם אבן יסוד בהצלחה בתביעת רשלנות רפואית, ובנוסף יש לנסות ולטעון את הטענות המתאימות על מנת להפוך את נטל הראיה ולגרום לצוות הרפואי להוכיח כי פעל כשורה, דבר המקל עד מאד את ניהול התביעה על ידי התובע.