אל מול הזכות להביע דעה בחופשיות, עומדת זכותו של כל אדם לשם טוב. על מנת לעמוד על הגבול בין שני ערכים אלו ראשית יש להבין מה אומר החוק לעניין לשון הרע.

 

על פי החוק, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

 

(1) להשפיל אדם (יחיד או תאגיד) בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

 

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

 

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

 

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

 

בשנים האחרונות נראית מגמה ברורה בבתי המשפט להגדלת שיעורי הפיצויים לנפגעי לשון הרע, בכלל, ולנפגעי לשון הרע ברשת, בפרט.

 

ההגנות העומדות לרשות מפרסם הפוסט ברשתות החברתיות

 

לשון הרע והוצאת דיבה נחשבות כעוולה אזרחית וכעבירה פלילית. בשנים האחרונות נראית מגמה ברורה בבתי המשפט להגדלת שיעורי הפיצויים לנפגעי לשון הרע, בכלל, ולנפגעי לשון הרע ברשת, בפרט.

 

יש גם לדעת, כי קבלת פיצוי כספי בגין לשון הרע אינה מחייבת הוכחת נזק לתובע. לבית המשפט הסמכות לפסוק פיצויים, בין היתר, גם על פי מבחן האדם הסביר. כלומר, על סמך בחינת השאלה האם אדם סביר היה נפגע באותן הנסיבות מן הפוסט או הפרסום או שמא מדובר בפגיעה סובייקטיבית של התובע.

 

חוק איסור לשון הרע כולל רשימה של פרסומים מותרים, אשר אינם נחשבים כהוצאת לשון הרע. רשימה זו של פרסומים מתבססת על הפסיקה הקיימת שהכריעה בתביעות שונות לטובת הנתבעים. ברשימת הפרסומים המותרים מצויים, למשל, פרסומים אשר מטרתם העברת ביקורת מקצועית לגיטימית, קריאה לשיפור מצב נתון וכדומה.


זאת ועוד, אם הביקורת פורסמה במסגרת מקובלת -למשל, פורומים של חילופי מידע בענייני צרכנות, או כתגובה לאתר של בית עסק שבו ביצענו רכישה - פרסום כזה לא ייחשב כהוצאת לשון הרע.

 

הגנת "אמת דיברתי" עומדת למפרסם במידה שפרסם אמת או חשב שהוא מפרסם אמת, ובמידה שבפרסום קיים עניין ציבורי.

 

אמת דיברתי


בנוסף לפסיקה, עומדות למפרסם שתי הגנות שנקבעו בחוק מראש. האחת היא הגנת "אמת דיברתי", העומדת למפרסם במידה שפרסם אמת או חשב שהוא מפרסם אמת, ובמידה שבפרסום קיים עניין ציבורי. במקרה כזה לא תוטל על המפרסם האחריות בגין הוצאת לשון הרע.
אי ידיעה על קיומו של מי שנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת הפגיעה מהווה הגנת תום לב על המפרסם.


הגנת תום הלב

 

ההגנה השנייה היא הגנת תום הלב. אי ידיעה על קיומו של מי שנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת הפגיעה מהווה הגנת תום לב על המפרסם, וכך גם מצב שבו היחסים שבין המפרסם לבין מי שתופס עצמו כנפגע הם כאלה המטילים על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את דבריו. גם כאשר הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי לגמרי של הנאשם או הנתבע ואין בו עניין ציבורי, הפרסום ייפול תחת הגנת תום הלב.

 

יתרה מכך, כאשר הפרסום כולל הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו, הפרסום נופל תחת הגנת תום הלב.

 

הגנה זו תעמוד גם לפרסום שהוא ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, וכן, במידה שהפרסום הביע דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע, כאשר הוא מצוי בעמדת ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה.

 

הזכות לשם טוב

 

לסיכום, חשוב להדגיש כי החוק אינו בא למנוע מאדם לומר את דעתו, ואולם, כפי שנכתב במקורות "טוב שם טוב משמן טוב" (קהלת ז' א). אל מול הזכות להביע דעה בחופשיות, עומדת זכותו של כל אדם לשם טוב. מה לו לאדם אם לא שמו הטוב וזכות זו נובעת במהותה מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.


מאת: ד"ר איריס טרומן, עו"ד מגשרת ובוררת

 

* הדברים האמורים בכתבה אינם באים במקום ייעוץ משפטי. מומלץ להתייעץ באופן אישי ולבחון כל מקרה לגופו.