.jpg)
פ003837/02
בית משפט השלום ירושלים. בית המשפט מזכה מחמת הספק נאשם בביצוע מעשים מגונים ותקיפה.
בהתאם לאמור בכתב האישום, נ.י., ילידת 1986 (להלן: "המתלוננת") מתגוררת בשכנות לביתו של הנאשם ובמהלך כחודש וחצי שקדמו לתאריך 15.3.01, נהג הנאשם להתקשר לביתה של המתלוננת, בעיקר בשעות בהן הוריה נעדרו מן הבית ולשוחח עימה על נושאים אינטימיים כגון חיי המין שלו ושל אשתו. כמו כן, נטען בחלק הכללי של כתב האישום, כי בשתי הזדמנויות שונות, המתין הנאשם למתלוננת מחוץ לבית הספר בו היא לומדת והציע לה טרמפ לביתה, אך המתלוננת סרבה.
בעובדות כתב האישום נטען, כי ביום 13.3.01 בשעה 18:30, כאשר עשתה המתלוננת את דרכה משיעור פרטי חזרה לביתה, ארב לה הנאשם בכניסה לבית, אחז אותה בשתי ידיה והצמידה לקיר הבנין.
כמו כן, נטען, כי במצב זה שאל הנאשם את המתלוננת "רוצה לראות למה אני מסוגל" ואז קרב את פיו לפיה של המתלוננת במטרה לנשקה, אך המתלוננת הזיזה את ראשה לאחור כדי להתחמק מפיו של הנאשם ובשלב זה שחרר הנאשם את ידו הימנית, ניסה לגעת בחזה של המתלוננת אך המתלוננת דחפה אותו ונמלטה לביתה.
בסיפא לכתב האישום נטען, כי ביום 14.3.01 בשעה 08:10, כאשר היתה המתלוננת בדרכה לבית חברתה, יצא הנאשם מדלת הבנין, אחז בידה והצמידה לקיר הבנין. הנאשם הזהיר את המתלוננת לבל תתרחק ממנו וכששחרר אותה הנאשם, רצה המתלוננת לבית חברתה.
כאמור, הואשם הנאשם, כי תקף את המתלוננת וניסה לבצע בה מעשים מגונים שלא בהסכמתה החופשית.
די לבחון את סיכומי ב"כ המאשימה, כדי להבין מדוע היה מקום לזכות את הנאשם. ב"כ המאשימה היה מודע לקשיים הרבים בהם ניצב בפתח סיכומיו והחלק הארי של סיכומיו עסק בנסיון להסביר ו/או לתרץ חלק מטענות ב"כ הנאשם.
כך, למשל, אמר ב"כ המאשימה בסיכומיו:
"הדבר המהותי שעלה כאן זה שהכנתי אותה לעדות ביום שישי לפני העדות במשרדי סיפרה לי את מה שכתוב בכתב האישום וביקשתי שתדגים על אביה שהיה נוכח. שאלתי שוב ושוב הדגישה וחוזר חלילה ואז עלה מה שאמרתי לחברי לענין היד וחברי חקר על זה רבות. בלשון עדינה אני אגיד שאם החוקרים היו עושים את מה שאני עושה, לא היה לי סיבה להעביר את זה לחברי..." (עמ' 84 שורות 24-21).
בענין אחר אמר ב"כ המאשימה כדלקמן:
"אי הדיוקים בזמנים - ימים שעות וכו' - הנפקות של הענין הזה לא דרמטי... אי הדיוקים פעלו לשני הצדדים" (עמ' 85 שורות 14-10).
ובהמשך לענין מי שהיה החבר של המתלוננת בעת הרלוונטית לכתב האישום אמר כדלקמן:
"כאשר שמעתי את זה במשרד הרמתי גבה... איך זה יכול להיות? היא אמרה שהיו לה כמה חברים וזה מוזר בגיל זה ואדוני שאל אותה מה זה החבר... לא זכרה ולו שם אחד... היא לא זוכרת" (עמ' 85 שורות 21-17).
לענין עדת התביעה מ.י., חברתה של המתלוננת, אמר ב"כ המאשימה כדלקמן:
"אחת העדות בשם מ. נשאלה בחקירה נגדית לענין האמינות של המתלוננת. היא השיבה תשובה מפתיעה שגם הפתיעה אותי - שהיא בדרך כלל אמינה... היא אמרה, יש קטעים שגם היא לא אמינה" (עמ' 85 שורות 26-22).
בנושא "אי הדיוקים" (כך כינה את הדברים ב"כ המאשימה), נטען בסיכומים כדלקמן:
"היא אמרה שהחוקר לא רשם. היא אומרת שזלזלו בה ולא היה נעים... ניסתה להסביר מדוע לא אמרה את הדברים ועוד מטיחה בחוקר שרשם כל מיני דברים לא נכונים" (עמ' 86 שורות 3-1).
בהמשך נסיונותיו, הודה ב"כ המאשימה, כי החקירה התנהלה שלא כראוי. לדוגמא, בענין אי חקירת היועצת של בית הספר (אשר קיבלה לראשונה את תלונתה של המתלוננת) ציין ב"כ המאשימה "לא חקרו אותה, נכון שהיו צריכים לחקור אותה" (עמ' 89 שורה 8).
בהמשך ציין, כי גם השוטר אליאס סואב נהג שלא כיאות בכך שלא רשם מזכר על דברים שאירעו בחקירה. יצויין, כי גם החוקר עצמו הודה בפה מלא, כי טעה בענין זה (עמ' 4 שורה 16).
ניתן היה לפתח כל אחד מהנושאים הבעיתיים אליהם התייחס ב"כ המאשימה בסיכומיו, אך אציין מספר עובדות, מהן עולה, בלשון עדינה, כי בעדותה של המתלוננת התגלו לא רק "אי דיוקים" כלשונו של ב"כ המאשימה, אלא דברים חריפים הרבה יותר.
מהעובדות שאינן שנויות במחלוקת עולה, כי המתלוננת, שהיתה כבת 14.5, התיידדה עם הנאשם שהיה כבן 25. באותה עת היה הנאשם נשוי, אב לילד ואשתו היתה בהריון. השניים גרו בשכנות והם יכלו ליצור קשר ממרפסת ביתם, להסתכל אחד על השני ולדבר כמעט ללא צעקות. המתלוננת מסרה את מספר הטלפון שלה לנאשם והנאשם התקשר פעמים רבות לביתה של המתלוננת (לדבריו, כעשר פעמים).
השיחות עסקו גם בנושאי מין והמתלוננת טענה, כי שיחות אלה נערכו כאשר הוריה לא היו בבית. באחת ההזדמנויות, גם העביר הנאשם למתלוננת קלטת שירים באמצעות חברתה מ.י. 60221
הנאשם עבד בתנובה כנהג ולטענתו, שעות העבודה שלו היו מ- 02:00 בלילה עד 10:00 בבוקר.
ביום 14.3.01, בסביבות השעה 08:10, נפגשה המתלוננת עם חברתה מ.י., כדי ללכת יחד לבית הספר. המתלוננת סיפרה לחברתה, כי פגשה את הנאשם, אשר תפס אותה ביד ואמר לה שהיא מתחמקת ממנו. מ.י. העידה, כי היא חששה "שלא יקרה משהו יותר מזה" והלכה ביחד עם המתלוננת ליועצת בית הספר.
היועצת עצמה עירבה את הורי המתלוננת ומכאן התגלגל הנושא לחקירת המשטרה.
ב"כ הנאשם, אשר ראוי לשבח על דרך טיפולו בתיק זה, ריכז חלק גדול מטענותיו לליקויי החקירה וכפי שניתן היה לראות לעיל, היה לו על מה לסמוך.
מסיבה שלא הובהרה עד כה, נוהלה החקירה על ידי אליאס סואב, אשר העיד על עצמו "אני חוקר, אך בתפקיד הנוכחי אני שוטר קהילתי. בתיקים שאנו מטפלים זה רק גביית עדות ראשונית והעברה לקצין חקירות בלבד. אין לי נגיעה לתיק" (עמ' 4 שורות 6-5).
אין תימה, איפוא, שסואב לא רשם מזכרים ולא יזם פעולות חקירה כלשהן שהיו חיוניות לנוכח הודעותיה של המתלוננת ובמיוחד, הודעתו של הנאשם במשטרה. העד סואב השיב בתשובה לשאלה, כי תפקידו מסתכם בגביית הודעות ראשוניות וכי הוא מעביר את המשך הטיפול לקצין חקירות וכי בדרך כלל פעולות כאלה מתבצעות במרחב מוריה ולא בנקודה.
כאשר נשאל מי היה אחראי על החקירה, לא ידע עד זה להשיב והתובע עצמו הצהיר לפרוטוקול "יש כאן חתימה של מי שניהל את החקירה, אך אני לא מצליח להבין מי זה. אני אבדוק את זה" (עמ' 8 שורה 20). גם בהמשך, הודיע התובע לפרוטוקול, כי אינו יודע מי השוטר האחראי על התיק וכי אינו יודע גם מי חתום על נ/1 והבטיח לברר נקודה זו. כמו כן, אמר, "בסוף התיק יש הנחיות. אין בידי מזכר כזה ואני צריך לברר את זה. לא נתנו הוראה לחקור את אלה שחברי העלה בחקירתו הנגדית" (עמ' 10 שורות 24-22).
לא למותר לציין, כי תפקידה של המשטרה אינו לאתר רק ראיות שיש בהן כדי להביא להרשעת החשוד, אלא עליה לגבות ראיות שיהיה בהן כדי לעזור לבית המשפט להגיע לתוצאה נכונה ועל כך נאמר בפסק הדין בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466 בעמ' 472 מפי כב' השופט א. ברק (כתוארו דאז) כדלקמן:
"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".
גם חקירתו של הנאשם במשטרה ביום 26.3.01 (ת/1) היתה לקויה ביותר. השוטר סואב הודיעו, כי הוא חשוד "בהטרדות מיניות לקטינה בכך שהנך מתקשר לילדה נ.י. בטלפון מטריד אותה מינית, פעם נגעת בה והחזקת בה נגד רצונה, מסתכל עליה מהמרפסת ומאיים עליה".
הנאשם בהודעתו במשטרה הכחיש את הטענות וטען, כי מעולם לא הלך לאסוף את המתלוננת מבית ספרה וכי הרכב אצל אשתו בעבודה.
כאשר נשאל מתי בפעם האחרונה התקשר אל המתלוננת, השיב: "זה כבר חודשיים שאני לא מתקשר". החוקר המשיך ושאל את הנאשם "שאם אנחנו נבדוק פירוט שיחות מזה כחודשיים עד כאן המספר של נ. לא יופיע בטלפון ולא בפלאפון שלך" והנאשם השיב בחיוב.
החוקר, או מי שהיה אמור להשלים את החקירה, לא טרח לבדוק אם באמת אשת הנאשם היא שמחזיקה את הרכב לפני הצהריים ואיש לא טרח לבדוק את פלט שיחות הטלפון והפלאפון של הנאשם.
יתירה מזו, האזהרה שניתנה לחשוד הינה כוללנית ביותר, אינה מציינת תאריכים ולא שעות.
כפי שציין ב"כ הנאשם, אם היו מציגים לפני הנאשם את העובדה, כי אירוע התקיפה התרחש ביום ד' בשעה 08:10, הוא היה מיד יכול להשיב, כי בשעות אלה הוא נמצא בעבודה (הנאשם המציא אישור על שעות עבודתו נכון להיום, אך טען, כי לא יכול היה להמציא אישור בדיעבד, מאחר והרישומים הישנים בעבודה הושמדו).
להלן אתייחס בקצרה למספר סתירות מהותיות שהתגלו בדברי המתלוננת.
המתלוננת העידה בבית המשפט, כי הנאשם שוחח איתה על נושאי מין וכאשר נשאלה כיצד הגיבה על השיחות היא השיבה, כי בתחילה הקשיבה ולאחר מכן אמרה לנאשם שזה לא מעניין אותה וכי היא לא רוצה לשמוע יותר בנושאים אלה. כאשר נשאלה מדוע לא ניתקה את הטלפון היא השיבה "סגרתי אך הוא המשיך להתקשר אפילו שניתקתי הוא התקשר שוב" (עמ' 13 שורה 17).
לעומת זאת, באחת מההודעות שמסרה במשטרה (ת/3 מיום 20.3.01) ציינה כדלקמן:
"תמיד הזכיר שלי חשוב לדעת מה הוא עושה עם אשתו מבחינה מינית והיה מדבר והייתי מקשיבה לו כי זה סקרן אותי... אף פעם לא סגרתי לו מיוזמתי את הטלפון..." (ת/3שורות 20-15).
בהתייחס לנסיונותיו של הנאשם לקחת את המתלוננת טרמפ מבית הספר, העידה המתלוננת, כי רק פעם אחת הציע לה הנאשם טרמפ (עמ' 14 שורה 16) ואילו חברתה מ.י. העידה, כי היא היתה עדה לשני מקרים בהם הציע הנאשם למתלוננת טרמפ בצאתה מבית הספר (עמ' 44 שורות 16-13).
גם לגבי האירוע, אשר לדברי המתלוננת אירע בעת שחזרה משיעור פרטי, היתה עדותה של המתלוננת מבולבלת ובלתי עקבית לחלוטין.
בהודעתה הראשונה מיום 15.3.01 (ת/2 שורות 22-20) מסרה המתלוננת, כי "כשחזרתי מהלימודים שלי ביום חמישי או שישי האחרון בפורים חזרתי בערב השעה היתה 18:45 בערך". לעומת זאת בהודעתה השניה מיום 20.3.01 (ת/3 עמ' 3 שורות 16-15) מסרה המתלוננת, כי "האירוע היה ביום שלישי 13.3.01 בשעה 18:30 לערך". בהודעתה השלישית מיום 8.9.03 (ת/5 שורה 9) מסרה המתלוננת "חזרתי בשעה 21:00 זה היה יום שלישי בשבוע".
יצויין, כי ביום 16.10.03 במהלך הכנת המתלוננת לעדות בתיק זה, נפגש איתה ב"כ התביעה במשרדו ובעקבות פגישה זו העביר ב"כ התביעה, עו"ד רונן יצחק, לב"כ הנאשם מכתב (ת/6) וממנו עלה שינוי גירסה לגבי אירוע "נסיון הנגיעה בחזה". ממכתב זה עולה, כי לא היתה כל נגיעה בחזה (סעיף 1 למכתב) ואין צריך לומר, כי ענין זה משמיט את החלק הארי מהעובדות האמורות להוות בסיס להרשעה בעבירת המין.
אם ניתן היה להתייחס בסלחנות לאי דיוקים אלה, הרי שבעניינים אחרים קשה יותר לבסס הרשעה על עדותה של המתלוננת.
המתלוננת התקשתה להסביר מספר אי בהירויות שעלו במהלך עדותה (כגון יום האירוע) והחלה לבוא בתלונות כלפי אנשי המשטרה שחקרו אותה. כך, השיבה "לא יודעת מי כתב חמישי או שישי. אני אמרתי שהאירוע הראשון ביום שלישי והשני ביום רביעי" (עמ' 21 שורה 4).
בהמשך, כאשר הוצג בפניה, כי במקומות שונים תיארה את אירוע התקיפה בצורות שונות טענה, כי "החוקר היה לחוץ איתי" (עמ' 22 שורה 6) ולשאלות בית המשפט השיבה כדלקמן:
ש. אמרת את זה בפעם הראשונה?
ת. בפעם הראשונה אמרתי את ענין הדחיפה. סיפרתי הכל בעל פה. לא יודעת מה הוא רשם.
ש. בפעם ראשונה סיפרת על הבעיטה?
ת. סיפרתי הכל.
ש. הוא לא רשם?
ת. סיפרתי הכל והוא לא רשם.
ש. אמרת בעיטה והוא לא רשם?
ת. נכון (עמ' 22 שורות 27 ואילך).
בהמשך החקירה הנגדית, בנושא מהותי כמו נגיעה בחזה, העידה המתלוננת, כי החוקר השמיט חלק זה מההודעה שמסרה (עמ' 24 שורה 12).
עד כדי כך הרחיקה לכת המתלוננת בעדותה והאשימה את החוקר שהוסיף את המילה "בכוונה" להודעתה, למרות, שבעדותה בבית המשפט, היא הכחישה, כי היא השתמשה במילה "בכוונה" והוסיפה, כי "לחוקר היו הרבה טעויות, אולי רצה להראות שהענין חמור ועשה את זה בכוונה?" (עמ' 35 שורות 21-17).
טענותיה של המתלוננת הופנו למעשה, לא לחוקר אחד בלבד, אלא לשני החוקרים.
בענין אחר הקשור לעדת התביעה מ.י. היתה עדותה של המתלוננת תמוהה (בלשון עדינה). ב"כ הנאשם שאל את המתלוננת אם היא שוחחה עם חברתה מ.י. על ההודעות שמסרה במשטרה והיא השיבה בשלילה "במאה אחוז" (עמ' 35 שורה 25 ועמ' 36 שורות 3-1).
לעומת זאת, העידה חברתה הטובה מ.י. כי היא שוחחה עם המתלוננת על ההודעות שמסרה במשטרה. בהודעה שמסרה במשטרה, ציינה מ.י. כי המתלוננת "שאלה אותי מה אמרתי לכם אחרי שנתתי את העדות".
בעדותה בבית המשפט העידה, כי המתלוננת "שאלה אותי מה אמרו ומה אמרתי, דברים בסיסיים. היא לא חקרה אותי מה אמרתי" וכאשר נשאלה אם שוחחה עם המתלוננת על הרכב (בענין הטרמפ שהציע הנאשם למתלוננת) השיבה, כי המתלוננת "שאלה אם סיפרתי על שני הפעמים על הרכב, אמרתי לה שכן סיפרתי" (עמ' 47 שורה 26).
גם לשאלת בית המשפט אם המתלוננת שאלה אותה אם הזמינו אותה בפעם השלישית למסור הודעה, היא השיבה בחיוב "כן, התקשרתי אליה ואמרתי לה שהזמינו אותי לחקירה נוספת היא אמרה לי כן, אני יודעת" (עמ' 48 שורות 7-5).
אשר לעדותה של מ.י. - די לצטט מהחקירה החוזרת, כדי להימנע מלבסס הרשעה בתיק זה:
ש. למה את לא רוצה לספר לבית המשפט את מה שיש לך לספר, האם את פוחדת?
ת. אין סיבה.
ש. את אומרת שכל אדם לא אמין, מה הכוונה?
ת. יש קטעים שאני גם לא אמינה (עמ' 49 שורות 19-15).
עניינים נוספים שעלו בחקירה הנגדית עוררו תמיהות לא מעטות, גם אצל התובע. כך, למשל, העידה המתלוננת, כי היו לה הרבה חברים וגם חברים שהיא אהבה, אך אין היא זוכרת את שמם. היא גם אישרה, כי בעת הצורך היא משתמשת בתרגילים שאינם אמת "נכון, אבל זה היה תרגיל ולא היה אמת, לכן ביקשתי מע. לעשות זאת" (עמ' 42 שורה 4).
נקודה נוספת הראויה לציון היא, שהמתלוננת הגישה ביום 15/10/01 תלונת שווא והביעה חשד שהנאשם מטריד אותה בטלפון (נ/3) ובסופו של דבר התברר, כי ההטרדה הטלפונית היתה מפלאפון שלא קשור כלל לנאשם וכי התלונה נסגרה.
עדת ההגנה מס' 2 ע.מ. היתה גם היא חברה של המתלוננת, למרות שהיא קטנה בשלוש שנים מהמתלוננת. בעדותה השחירה את המתלוננת. היא העידה, כי הקשר שלה עם המתלוננת היה מבוסס על שקרים וכי המתלוננת היא "בחורה מאוד זולה" וכי "כל מי שהיא נתקלת בו היא פותחת לו את הרגליים" ולדבריה, המתלוננת "לא רצתה שההורים שלה יידעו שהיתה בקשר עם אבי ואז שינתה הכל. הפכה את היוצרות... היא הלכה ואמרה שהיא בקשר עם אבי. כך אמרה ליועצת. כשהיא רצתה להתקשר להורים שלה היא אמרה שאבי הטריד אותה. זה מה שהיא סיפרה לי" (עמ' 74 שורות 30-24).
אני מתייחס לעדותה של ע.מ. בזהירות מופלגת, אך בהתחשב בכל הגורמים שציינתי לעיל, יש בעדות זו גם כן כדי לכרסם במהימנותה של המתלוננת.
עד כאן התייחסתי, בעיקר, לעדויות התביעה, אך אינני יכול שלא להתייחס גם לנאשם.
הנאשם מצא לנכון לקיים שיחות אינטימיות ביותר עם המתלוננת בהיותו מבוגר ממנה בעשר שנים ולדבריו, רק לאחר שלושה עד ארבעה חודשים "נפל לו האסימון" והוא הבין שטעה וניתק את הקשר עם המתלוננת.
תופעה זו ראויה לגינוי חד משמעי ואינני מקבל את עדותו של הנאשם על הדברים שנאמרו בשיחות האינטימיות שניהל עם הקטינה. אינני מוכן גם לקבל את מלוא עדותו של הנאשם לגבי המפגשים שהיו או לא היו לו עם המתלוננת ולבסס על עדותו ממצאים עובדתיים ואולם, לנוכח האמור לעיל, לא ניתן לבסס הרשעה בתיק זה.
אשר על כן, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.
עודכן ב: 03/08/2010
