זיכוי בעבירות איומים תוך קבלת הטענה "זוטי דברים"

פ 004005/02

 

הנאשם (המיוצג על ידי עו"ד דוד הלוי) הועמד לדין בעבירה של איומים. על פי האמור בכתב האישום, המתלונן שהיה נהג בהסעה במסלול איסוף ילדים לגנים ובתי ספר במעלה אדומים, שכח לאסוף את בנו של הנאשם.

 

בתגובה רדף הנאשם אחר רכב המתלונן ברכבו שלו, גרם לו לעצור, ניגש למתלונן וצעק לעברו "אני אהרוג אותך, בן זונה, דתי מסריח, אני אשבור לך את הפרצוף, רד למטה אם יש לך אומץ", זאת תוך כדי שהוא דופק על חלון הרכב.

הנאשם והמתלונן העידו בבית המשפט, ושניהם הסכימו על קיומו של האירוע באופן כללי, אך נחלקו לגבי פרטים מסויימים שלו, והנאשם הכחיש את העובדה שאיים על הנאשם.

במהלך בית המשפט התבקש לזכות את הנאשם בהסתמך על הראיות שבתיק, ולחלופין נטען כי המעשה נשוא כתב האישום הוא בגדר "זוטי דברים", ויש לזכות את הנאשם על פי סעיף 34יז לחוק העונשין התשל"ז-1977, הקובע כדלקמן:

"34יז. זוטי דברים [תיקון: תשנ"ד]

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך."

 

בית המשפט קבע כי העיקרון העומד מאחורי הגנה זו הוא כי "לא כל שליליות הטמונה במעשה שנתפס בהגדרת סוג זה או אחר של עבירה פלילית, עשויה להיחשב כמצמיחה סכנה לציבור, האופיינית לעבירה פלילית" (ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', סימן 7 עמ' 5), והחידוש שנוסף לגביה בתיקון בשנת התשנ"ד, עם הוספת החלק המקדמי לחוק העונשין, הוא הרחבת שיקול הדעת בעניין זה והעברתו מסמכותה הבלעדית של התביעה גם להכרעת בתי המשפט.

בשל היותה חדשה יחסית בשיטת המשפט הישראלית, הפסיקה לגבי הגנה זו אינה רבה, וכוללת בעיקר דיון בשאלה מהו השלב הנכון לדון בטענה (ע"פ (חיפה) 2094/01, מדינת ישראל נגד פלונית, תקדין מח 2002 (2), 251); מעמדה של הטענה כטענת הגנה מהותית שקבלתה מביאה לתוצאה של זיכוי הנאשם (ע"פ (ת"א - יפו) 1720/95, מדינת ישראל נגד מנשה יוסף ואח', תק מח 96 (3) 3957), ועוד. אולם מטבע הדברים אין בנמצא רשימה סגורה של מקרים בהם מתקיימת ההגנה, ואף הכללים לבחינתה לא גובשו עד תום.

 

נראה, עם זאת, כי התנאים המפורטים בסעיף, דהיינו היותם של טיב המעשה, נסיבותיו ותוצאותיו כולם קלי ערך, הינם תנאים מצטברים, וכי מרכז הכובד מוטל על החלופה האחרונה - האינטרס הציבורי (ראו: קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה-2004).

במקרה זה קבע בית המשפט כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקווים הכלליים של האירוע: המתלונן שכח לאסוף את ילדו של הנאשם.

 

הנאשם רדף אחריו במכוניתו שלו, השיגו והטיח דברים כנגדו. בית המשפט ציין כי באשר לפרטים לגביהם נחלקות העמדות, אינו רואה צורך להכריע בין גירסת הנתלונן לגירסת הנאשם. שכן אף אם יקבל את עמדת המתלונן לכל אורך הדרך, עדין סבור הוא  כי עומדת לנאשם ההגנה של זוטי דברים. בית המשפט מנמק מסקנתו כך :

 

טיב המעשה - המעשים המיוחסים לנאשם כוללים דיבור בלבד, ללא כל צד אופרטיבי, מלבד דפיקות על חלון הרכב. כמו כן אין מדובר בהטלת אימה ממש על המתלונן, ואם חשש המתלונן היה זה לכל היותר מקטטה מקומית, מכך שהנאשם יתן לו אגרוף בנוכחות הילדים שברכב (עמ' 3 שורה 4), אך אין ספק כי איש מהמעורבים לא חשב ולו לרגע כי הנאשם מתכוון לאיום ממשי להרוג את המתלונן. אם נאמרו דברים כאלה, נעשה הדבר כהטחת עלבון וגינוי, ולא כאיום שיש מאחוריו כוונה לבצעו.

 

נסיבות המעשה - אין ספק כי הנאשם פעל כתוצאה מקינטור. המדובר הן בכעס "נקודתי", על כך שהנאשם שכח לאסוף את ילדו באותו יום, הן בטרוניה מצטברת בגין מקרים רבים של שכחה בעבר. כמו כן אין מחלוקת על כך שהמתלונן נהג במקרים רבים לשוחח בטלפון בעת הנסיעה, ואף אם כטענתו מדובר בשיחות בענייני עבודה, הנאשם לא בהכרח ידע זאת, וראה בהתנהגות המתלונן משום רשלנות וזלזול בילד.

 

תוצאות המעשה - במקרה זה לא היו כל תוצאות למעשה, לא נגרם נזק לרכוש, ודאי שלא לגוף. לא נגרם נזק למעמדו של המתלונן במקום עבודתו, וכדו'.

 

האינטרס הציבורי - ברע"פ 2788/00, נמר נגד מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 385, כתב כב' המשנה לנשיא ש. לוין כדלקמן:

 

"לא בכל יום זוכים אנו לתת את דעתנו באופן ישיר לנורמות התנהגות השאובות מהספירה של יחסים פשוטים בין אדם לחברו. המערכות העובדתיות אותן עמלים אנו לשבץ במשבצות המשפט הפלילי אינן צבועות בדרך כלל בצבעה של שגרת החיים, שאיננה מורכבת, ברובה, מאירועים פתולוגיים חריגים."

 

אכן, רבות נאמר ונכתב על הצורך לשנות דרכי הביטוי והיחס בין איש לרעהו בחברה הישראלית, ובמקרים מסויימים מהווה המשפט הפלילי אמצעי לסייע בהשגת מטרות אלו. אולם ברור כי האמצעים האמיתיים לשינוי הם החינוך, התרבות, וכלים שאינם משפטיים, ודאי שלא פליליים. שכן עניינו המרכזי של המשפט הפלילי הוא באותם "אירועים פתולוגיים חריגים", ולא בשגרת החיים. המשפט יכול לשמש ככלי עזר במצבים מסויימים, אך לא כלפיד ההולך בראש המחנה.

במקרה זה נראה כי בהגשת כתב האישום נגדו הונהגו לגבי הנאשם אמות מידה שונות מן המקובל במרבית המקרים, שכן העמדה לדין בגין אירועים מילוליים שבהם לא נגרם כל נזק לאיש, ואשר אין מאחוריהם רקע יוצא דופן, הינה נדירה. קשה להעלות על הדעת אינטרס מיוחד ליצירת תקדים, להשגרת הרתעה וכדו' במקרה זה דוקא. הנאשם אינו דמות ציבורית או בעלת השפעה מיוחדת, והעבירה לא נעברה על רקע נסיבות שיש בהן כדי ליצור אינטרס ציבורי מיוחד. 

ברע"פ 2788/00 הנ"ל נדונה שאלת תחולתה של הגנת זוטי דברים על נהג מונית שהשמיע דברי עלבון קשים כלפי נוסעות במונית לאחר שביקשו ממנו להפעיל את המונה. הוא הורשע בעבירה של התנהגות בלתי אדיבה ובלתי מנומסת של נהג המורשה להסיע נוסעים ברכב ציבורי, לפי סעיף 4 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) התשל"ד-1974.

 

בדחותו את הטענה כי ההגנה של זוטי דברים חלה במקרה זה, קבע כב' המשנה לנשיא:

 

"אכן, לא כל יחס בוטה, גס ובלתי אדיב נופל ברשתו של החוק הפלילי. אך רצה המחוקק - ולא במקרה רצה הוא כך - שיחסם האמור של משרתי הציבור בתחום התחבורה יפול אף יפול בתחומיו של המשפט הפלילי; לא במקרה..."

 

בכל הנוגע ליחסו של נהג רכב ציבורי כלפי נוסעיו, הרי שקיימות נורמות מיוחדות בין נהג כנותן שירות, מארח במוניתו, לבין נוסע כמקבל השירות, האורח. כמו כן קיימת במקרה זה הוראת חיקוק מיוחדת, המטילה על נהג המונית חובה מיוחדת לנהוג באדיבות ובנימוס. אולם נראה כי מכלל ההן החל על נהג המונית, ניתן ללמוד על הלאו החל בענייננו.

 

כאשר הנאשם אינו אלא אדם פרטי, כאשר חובות ההתנהגות האדיבה בענייננו חלות, אם בכלל, על המתלונן, נהג ההסעות, ולא על הנאשם, הרי גם אם מדובר בהתנהגות שיש בה מעבר לגסות וחוסר אדיבות, בהתחשב ביתר הנסיבות אינני סבורה שיש בה כדי להקים אינטרס ציבורי בהעמדת הנאשם לדין .

מקרה נוסף שיש בו דמיון לא מבוטל לענייננו מתואר בע"פ (ת"א - יפו) 3801/98, דאנה נגד מדינת ישראל, תק מח 99 (2) 2475. באותו מקרה, על אף שבאופן טכני מדובר היה בתקיפה פיזית העונה על יסודות עבירת התקיפה, נקבע כי אין אינטרס ציבורי בהרשעת הנאשם כיון שהתקיפה היתה מינימלית.

 

נראה גם כי ברקע הדברים עמדה העובדה שהתקיפה נעשתה בעקבות קינטור שקדם לה, ורצונו של הנאשם להביא לבירור את מי שהאמין כי תקף שלא כדין את בתו. בנסיבות אלו התקבלת טענת הנאשם והוא זוכה כיון שמדובר בזוטי דברים.

עובדה נוספת שיש להביא בחשבון לענייננו היא עמדתו של המתלונן עצמו. בעדותו בבית המשפט חזר המתלונן מספר רב של פעמים על עמדתו, לפיה אין לו עניין בהעמדתו של הנאשם לדין ובמיצוי ההליכים נגדו.

 

הוא העיד כי כבר בבוקר האירוע, זמן קצר לאחריו, "התקרר" והחליט שלא להגיש תלונה, אך התבקש לעשות כך על ידי הסדרן במקום עבודתו ועל ידי עובדת העיריה (עמ' 4 לפרוטוקול). כמו כן העיד כי בשלב מאוחר יותר הלך למשטרה על מנת לבטל את התלונה אך בקשתו סורבה (עמ' 3 לפרוטוקול). הוא חזר ואמר כי מחל לנאשם מחילה מלאה (עמ' 3 שורה 28, עמ' 4 שורה 26).

 

התרשמתי מן הדברים כי אין מדובר בויתור מתוך חולשה, חשש לנקמה וכדומה, כי אם בויתור כן ואמיתי, בנימוק ש"אני יהודי ואני לא רוצה שתהיה עלי קפידה" (עמ' 4 שורות 26, 27). על כן, גם מבחינת עמדתו של המתלונן, אין עניין ציבורי בהמשך ההליכים בתיק.

 

נוכח כל אמור החליט בית המשפט לזכות את הנאשם בהתאם לסעיף 34יז לחוק העונשין.

ניתנה היום ט"ו בשבט, תשס"ה (25 בינואר 2005) במעמד הצדדים.

חגית מאק-קלמנוביץ, שופטת

 

 

עודכן ב: 03/08/2010