ביטול הרשעה בעבירת סכינאות חמורה במהלכה נדקר אדם ונזקק לטיפול רפואי ממושך

פ 2086/06 מדינת ישראל נ' פלוני

בית המשפט מבטל הרשעתו של אדם שהורשע בעבירת סכינאות חמורה שגרמה לחבלה חמורה (יוצג על ידי עו"ד דוד הלוי)

בהכרעת דין , הורשע הנאשם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סע' 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין), בהתייחס לכך שביום 3.6.05 דקר את חברו - המתלונן, בגבו, בסכין מטבח שהיתה ברשותו. דקירה שהצריכה ניקוז נוזלים מהריאות ואשפוז לתקופה של 18 יום, שלאחריה נזקק המתלונן למנוחה, טיפול תרופתי ומעקב במרפאה הכירורגית.

בית המשפט קבע כי ככלל, הלכה היא כי משקבע בית המשפט כי נאשם ביצע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ירשיעו בדין. משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי נגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, על מנת לקיים הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000) להלן: "עניין פלוני").

החריג לכלל האמור, בעניינם של בגירים, מצוי בהוראות סע' 71א(ב) לחוק העונשין, הקובע "מצא בית המשפט שהנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, כדין צו מבחן".

בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נדרש בית המשפט לסוגיית ההימנעות מהרשעה (אשר השיקולים המנחים בהפעלתה דומים לשיקולים העומדים בבסיס הוראת ס' 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), שעניינה סמכות בית המשפט לבטל הרשעה עובר למתן גזר הדין).

בעניין זה נקבע, כי משנדרש בית המשפט לשאלת הימנעות מהרשעה עליו לשקול על כפות המאזניים שיקולים שעניינם האינטרס הציבורי, שעיקרו מיצוי ההליך הפלילי הכולל הרשעת הנאשם, ומאידך גיסא, שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולסיכויי שיקומו:

"תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית.

ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.
 

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342).
אף שנקבע כי השאלה אימתי ובאילו נסיבות רשאי ביה"מ להורות על של"צ ללא הרשעה אינה יכולה להיות מוכרעת על-פי שיקולים הרמטיים, הותוו בפסק הדין דנן קוים מנחים שיש בהם כדי להדריך את בית המשפט בהידרשו לסוגייה כאמור. בהתייחס לשיקולי שיקום הנאשם, אומצו ע"י ביה"מ, באותו ענין שיקולי שירות המבחן, כפי שהוצגו בפניו, כדלקמן:

"א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, בלי שיהיו ממצים, מקובלים עליי כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה" (שם, בעמ' 344).

בהתייחס לשיקולים שבבסיס האינטרס הציבורי, נקבע:

"מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה... ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (שם, שם).

6. ממילא, הכלל, כפי שאומץ בשורה ארוכה של פסקי דין, הוא כי "רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה..." (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 85 (1) 48, 1 (1985). ראו עוד: ע"פ 2513/96 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 682, 684 (1996); עניין פלוני, בעמ' 690; רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 06 (20) 889, 2 (2006)).

7. ובאשר לענייננו - קבע בית המשפט כי עובדות הארוע בו הורשע הנאשם, מעלות ביתר שאת את אותה "תת תרבות הסכין" שפשתה במקומותינו. כבר נאמר, כי "תופעה זו [השימוש בסכין - ח'ב'] יש למגר... החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות.

מי שנוטל סכין בידיו ונועץ אותו בגופו של הזולת מהווה סכנה לציבור ויש להחמיר בענישתו... המערער לא היסס להשתמש בסכין אותה הוא נושא בכדי לתקוף ולפגוע בזולת. מדובר במערער שבחר לקחת חלק ב"תת-תרבות הסכין", שלחומרתה התייחס לא פעם בית משפט זה, בקובעו, כי על הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, לא פעם חלף גילו הצעיר" (ע"פ 523/05 סלמה נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 05 (32) 278, בעמ' 2. עוד לעניין זה ראו: ע"פ 8903/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק הדין (לא פורסם, 17.5.2006); ע"פ 10861/05 גורבאן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק הדין (לא פורסם, 29.3.2007); ע"פ 971/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק הדין (לא פורסם, 3.5.2007)).

אין חולק, כי דקירות סכין בקרב בני נוער הפכו להיות, למרבה הצער, חזון נפרץ, ובמקרים רבים התוצאות קטלניות. סכסוכים על מקומות חניה, עשרות שקלים, מילים אלו ואחרות, מובילים חדשות לבקרים למותם המיותר של צעירים. על בית המשפט, כמו גם גורמים אחרים, האחריות למיגור התופעה באמצעות מיצוי הדין עם הנאשמים בעבירות אלו.

בית המשפט מציין כי כי נסיבות המקרה דנן יוצאות דופן, הנאשם הביע חרטה כנה, הן במכתב שהוגש לבית המשפט והן בעל פה, והיחסים בינו לבין המתלונן חזרו "להיות נורמליים" והעניין נסתיים ב"תקיעת כף" (עמ' 149 לפר', ש' 7).

בית המשפט התחשב בכך כי לנאשם זוהי עבירה ראשונה, וכעולה מתסקיר שירות המבחן, אין מדובר בבחור בעל קווים תוקפניים, כך שהסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות אינה רבה. מאידך הרשעתו עשויה להעיב על עתידו.

בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי הן האינטרס הציבורי והן האינטרס הפרטי של הנאשם יצאו נשכרים מביטול הרשעתו ומאי הדבקת אות קלון שיש בו כדי להשפיע במישרין על שירותו הצבאי (שכפי שהובהר בשל ההליך המשפטי טרם שובץ לתפקיד קבוע), והן על עתידו.

בית המשפט הוסיף כי אף שנהוג לראות את האינטרס השיקומי כאינטרס הפרטי של הנאשם, במקרים מסויימים זהו אף אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. יפים לעניינו דבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2001), שכאילו נכתבו לנסיבות המקרה דנן:

"עומד לפנינו אדם צעיר, שנכשל באופן חד-פעמי והוא מבקש לאפשר לו לשקם את חייו בלי שההרשעה תעמוד לו לרועץ. האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק אינטרס של העבריין ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא, לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה, עלולה לפגוע בכך" (שם, פסקה 8 לפסק הדין. להלן: "עניין שניידרמן").

בית המשפט הדגיש כי אין באמור לעיל כדי להפחית מחומרתה הכללית של העבירה. אולם, כאמור, בבחינת מכלול השיקולים, שהעיקרי ביניהם הוא נסיבות ביצוע העבירה, אני סבורה, אף אם לא בלי היסוס, כי הכף נוטה לטובת השיקולים שעניינם שיקומו של הנאשם ועתידו.

9. בנסיבות אלו בית המשפט עושה שימוש בסמכותו לפי סע' 192א לחוק סדר הדין הפלילי, ומורה על ביטול הרשעתו של הנאשם, וקובע כי הוא ביצע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי ס' 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין.

בית המשפט על הנאשם שירות לתועלת הציבור בהיקף של 500 שעות.