גם בעבירות חמורות ניתן לסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה

הגישה הרווחת בפסיקה קובעת, כי משנמצא אדם עובר עבירה, מתחייב שההליך הפלילי נגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, על מנת לקיים הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. החריג לכלל האמור, בעניינם של בגירים, מצוי בהוראות סע' 71א(ב) לחוק העונשין, הקובע "מצא בית המשפט שהנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, כדין צו מבחן".

בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נדרש בית המשפט העליון לסוגיית ההימנעות מהרשעה. בעניין זה נקבע, כי משנדרש בית המשפט לשאלת הימנעות מהרשעה עליו לשקול על כפות המאזניים שיקולים שעניינם האינטרס הציבורי מחד, שעיקרו מיצוי ההליך הפלילי הכולל הרשעת הנאשם, ומאידך גיסא, שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולסיכויי שיקומו:

"תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

ענישתו של נאשם היא תמיד אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן את עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, נקבע, כי מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, בצירוף מדיניות ענישה אחידה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל. יש לציין, כי השאלה אימתי ובאילו נסיבות רשאי ביה"מ להורות על של"צ ללא הרשעה אינה יכולה להיות מוכרעת על-פי שיקולים הרמטיים.

בפסק דין כתב הוצגו קוים מנחים שיש בהם כדי להדריך את בית המשפט בהידרשו לסוגייה זו. בהתייחס לשיקולי שיקום הנאשם, ביה"מ אימץ באותו עניין את שיקולי שירות המבחן, כפי שהוצגו בפניו, כדלקמן:

"א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם;
ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה;
ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;
ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;
ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;
ו) האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית;
ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה;
ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם;
ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם.

בהתייחס לשיקולים שבבסיס האינטרס הציבורי, נקבע: "מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה... ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".

אם נסכם, הכלל כפי שאומץ בשורה ארוכה של פסקי דין, הוא כי "רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה..." (ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 85 (1) 48, 1 (1985). ראו עוד: ע"פ 2513/96 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 682, 684 (1996); עניין פלוני, בעמ' 690; רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 06 (20) 889, 2 (2006)).
בפרקטיקה ניתן לראות על דרך הכלל, כי הליכים פליליים מסתיימים ללא הרשעה רק כאשר מדובר בעבירות קלות יחסית ומנגד, כאשר מדובר באדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי קודם וכאשר עולה בבירור, כי הרשעתו של אותו נאשם עלולה לפגוע קשות בעתידו המקצועי, התעסוקתי וכיוב'. הרשעה לאחר ניהול משפט ושמיעת עדים מקשה בד"כ על האפשרות לסיים את ההליך בביטול הרשעה שכן זו נקבעה הלכה למעשה לאחר שמיעת המשפט כולו.

עם זאת, ניתן למצוא גם מקרים חריגים, שבהם גם בעבירות חמורות ביותר החליט בית המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם חרף חומרת המעשים שיוחסו לו. דוגמא טובה לכך הוא עניינו של פלוני אשר יוצג על ידי כותב המאמר. פלוני הואשם בבית המשפט המחוזי בעבירה חמורה ביותר ("חבלה חמורה בנסיבות מחמירות" ) שדינה 14 שנות מאסר. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, בשעות הלילה, סיכם המתלונן עם כמה מחבריו, וביניהם פלוני הוא הנאשם, לצאת ולבלות. משהגיעו המתלונן וחבריו לביתו של פלוני, אמר פלוני למתלונן "אין לך אומץ לדקור, מי שיבוא יריב איתך אתה תפחד, אני לא רוצה להסתובב אתך". המתלונן ביקש מפלוני כי יניח לו אולם פלוני נכנס לביתו, חזר כשבידו סכין מטבח ופנה לאלמוני פעם נוספת באומרו "אם אתה לא דוקר אותי אני אדקור אותך". המתלונן לקח הסכין מידיו של פלוני ורץ להחביאה ליד מכונית שחנתה הרחק מהבית. משחזר המתלונן למקום בו שהו פלוני וחבריו, הוציא פלוני סכין אחרת ממכנסיו וניסה לדקור את המתלונן בגבו. בפעמיים הראשונות כשלו ניסיונותיו, ובפעם השלישית תפס פלוני את המתלונן בידו ודקרו בגבו.
כתוצאה ממעשיו של פלוני אובחן אצל המתלונן פצע דקירה חודר בגב שמאלי תחתון שהצריך ניקוז נוזלים מהריאות. המתלונן נזקק לאישפוז בבי"ח לתקופה של 18 ימים, ובשיחרורו נזקק למנוחה למשך מספר שבועות, לטיפול תרופתי ולמעקב במרפאה כירורגית.

פלוני כפר במיוחס לו ולאחר משפט ממושך הורשע בדינו. בשלב העונש, התבקש בית המשפט לבטל את הרשעתו של הנאשם. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים והוצגו ראיות לעניין העונש נעתר בית המשפט לבקשה זו והחליט באופן נדיר ואף תקדימי לבטל את הרשעתו של פלוני חרף חומרת העבירה שיוחסה לו (דקירת אדם בסכין).

בית המשפט מציין כי : " עובדות האירוע בו הורשע הנאשם, מעלות ביתר שאת את אותה "תת תרבות הסכין" שפשתה במקומותינו. כבר נאמר, כי "תופעה זו [השימוש בסכין - ח'ב'] יש למגר... החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. מי שנוטל סכין בידיו ונועץ אותו בגופו של הזולת מהווה סכנה לציבור ויש להחמיר בענישתו... המערער לא היסס להשתמש בסכין אותה הוא נושא בכדי לתקוף ולפגוע בזולת. מדובר במערער שבחר לקחת חלק ב"תת-תרבות הסכין", שלחומרתה התייחס לא פעם בית משפט זה, בקובעו, כי על הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, לא פעם חלף גילו הצעיר" ....

"אין חולק, כי דקירות סכין .. הפכו להיות, למרבה הצער, חזון נפרץ, ובמקרים רבים התוצאות קטלניות. סכסוכים על מקומות חניה, עשרות שקלים, מילים אלו ואחרות, מובילים חדשות לבקרים למותם המיותר של צעירים. על בית המשפט, כמו גם גורמים אחרים, האחריות למיגור התופעה באמצעות מיצוי הדין עם הנאשמים בעבירות אלו".

עם זאת בית המשפט מציין, כי אין להתעלם מכך שנסיבות המקרה דנן מיוחדות: בית המשפט ציין כי דקירת המתלונן לא נעשתה בעקבות סכסוך כלשהו וכי פלוני הביע חרטה כנה, הן במכתב שהוגש לבית המשפט והן בעל פה, וכן כי היחסים בין פלוני לבין המתלונן חזרו "להיות נורמליים" והעניין נסתיים ב"תקיעת כף"

בית המשפט התחשב בכך, כי לפלוני זוהי עבירה ראשונה, וכעולה מתסקיר שירות המבחן, אין מדובר בבחור בעל קווים תוקפניים, כך שהסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות אינה רבה. מאידך קבע בית המשפט, כי הרשעתו של פלוני עשויה להעיב על עתידו.

בנסיבות אלו קבע בית המשפט, כי הן האינטרס הציבורי והן האינטרס הפרטי של הנאשם יצאו נשכרים מביטול הרשעתו ומאי הדבקת אות קלון שיש בו כדי להשפיע במישרין על שירותו הצבאי והן על עתידו.

בית המשפט הוסיף וציין, כי אף שנהוג לראות את האינטרס השיקומי כאינטרס הפרטי של הנאשם, במקרים מסויימים זהו אף אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה ומאזכר בהקשר זה את דבריה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מדינת ישראל, וקובע כי דברים אלו כאילו נכתבו לנסיבות המקרה הנ"ל:

"עומד לפנינו אדם צעיר, שנכשל באופן חד-פעמי והוא מבקש לאפשר לו לשקם את חייו בלי שההרשעה תעמוד לו לרועץ. האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק אינטרס של העבריין ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא, לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה, עלולה לפגוע בכך" (שם, פסקה 8 לפסק הדין. להלן: "עניין שניידרמן").

בית המשפט מדגיש כי, אין באמור לעיל כדי להפחית מחומרתה הכללית של העבירה. אולם, כאמור, בבחינת מכלול השיקולים, סבר בית המשפט, "אף אם לא בלי היסוס" כדבריו, כי הכף נוטה לטובת השיקולים שעניינם שיקומו של הנאשם ועתידו.
בנסיבות אלו עשה בית המשפט שימוש בסמכותו לפי סע' 192א לחוק סדר הדין הפלילי,והורה על ביטול הרשעתו של פלוני, תוך הסתפקות בקביעה כי הוא ביצע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי ס' 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין.

בית המשפט הטיל על פלוני שירות לתועלת הציבור בהיקף של 500 שעות ובפיצוי המתלונן בסך של 10,000 ₪.

לסיכום, הכלל הוא כי רק במקרים חריגים יימנע בית המשפט מהרשעה. אף על פי כן, בפרקטיקה המקובלת כאשר מדובר בעבירה מינורית, ראשונה שיכולה לפגוע בעתידו המקצועי של הנאשם קיימת אפשרות לסיים את ההליך ללא הרשעה. עם זאת המקרה המוצג לעיל הוא מקרה חריג המצביע על כך שניהול מקצועי של ההליך הפלילי יכול להוביל לסיומו בדרך של ביטול ההרשעה למרות חומרת העבירה שבה מדובר.