זיכוי בעבירות ירי וחבלה

בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. נפסק, כי בהעדר עדות לאירוע הירי, בהעדר עדות שתקשר בין היריות שירה הנאשם לבין הפציעה של המתלונן, ולאור הספקות שהתעוררו במישור הראייתי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, וזאת בגין אירוע שארע למעלה מ-5 שנים עובר להגשת כתב האישום.

בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:

יש לקבל את קביעת המומחים מטעם ההגנה כי הפגיעה הנראית מצילומי הרנטגן שלטענת המאשימה נלקחו מראשו של המתלונן אינה משקפת פגיעה מירי.

כתב האישום המייחס לנאשם עבירה של 'חבלה בכוונה מחמירה' – חבלה שמשמעותה ביצוע ירי, כמתואר בכתב האישום לא הוכח כדבעי שכן רכיב ה'חבלה' שהוא רכיב מהותי של העבירה לא הוכח, ולכן לא ניתן לייחס לנאשם את החבלה כמתואר בכתב האישום.

לא הוכח, כי קיים מארג ראיות כזה המצריך העברת הנטל לנאשם, זאת באשר נמצא במסגרת הממצאים כי לא הוכח מנגנון החבלה במידה הנדרשת במשפט פלילי וכן כי לא ניתן לקבוע ממצאים מהעדויות שהובאו בדבר האירוע, מיקומו, השעה בה אירע וכי הפרטים שנמסרו אינם מעוגנים דווקא בתשתית ראייתית אלא 'הסיפור' בכללותו מכיל פרטים לא ברורים, הערכות הגזמות וכן מחדלים באיסוף הראיות ואף בחלק משרשרת המוצגים.

הראיות שהניחה המאשימה אינן מצביעות על כך שהמסקנה המרשיעה גוברת על כל אפשרות סבירה והגיונית אחרת.

הנאשם מזוכה מהעבירה המיוחסת לו.

ת"פ 59732-12-12 מדינת ישראל נ' אוחנה