מאת: ניר אדרי


הצעת החוק של ח"כ יריב לוין, להגדלת הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע, עוררה בימים האחרונים סערה תקשורתית והציתה מחדש את הדיון עתיק היומין, בדבר חשיבותם העליונה של חופש הביטוי וחופש העיתונות כערכי יסוד בחברה דמוקרטית.


בזה אחר זה, פורסמו בכלי התקשורת השונים דברי ביקורת רבים על הצעת החוק והיעדר המידתיות שבה, חלקם מפי חברי כנסת ושרים.

 

הגדיל לעשות יו"ר הכנסת, רובי ריבלין אשר התבטא במהלך כנס לשכת רו"ח, כי הצעת החוק תמיט אסון על שוק התקשורת וכי היא מסוכנת לחופש הדיבור ומסרסת את העיתונות. יו"ר הכנסת לא חסך בדבריו גם ביקורת נוקבת על כלי התקשורת וציין, כי התקשורת הרוויחה את היוזמה ביושר מאחר שהיא מנצלת את קדושת חופש הביטוי לחופש ביזוי ושיסוי.


על רקע דברים אלה, יכול להתקבל רושם מוטעה, כי עניין לנו בויכוח צר יחסית בין כלי התקשורת המבקשים לשמר עוצמתם מחד לבין גורמי שלטון המבקשים להגביל את כוחם מאידך. מתנגדי הצעת החוק אמנם מצדדים בחופש הביטוי וחופש העיתונות, אך לדידי אין הם דנים במידה מספקת באינטרס הציבורי שבקיומה של תקשורת ביקורתית, בחשיבות שקיימת בפרסומם של נושאים בעלי "עניין ציבורי" ומעל לכל אלה, בזכות יסוד נוספת אשר דרה בכפיפה אחת עם חופש הביטוי וחופש העיתונות, היא זכות הציבור לדעת.


זכות הציבור לדעת היא זכות מודרנית יחסית. בשנת 1945, היה זה קנט קופר, מי שעמד בראש סוכנות הידיעות Associated Press, הראשון לעשות שימוש בביטוי "זכות הציבור לדעת". שלוש שנים מאוחר יותר, קיבלה הזכות ביטוי בסעיף 19 להכרזת האו"ם בדבר זכויות אדם:


Everyone has the right to freedom of opinion and expression; this right includes freedom to hold opinions without interference and to seek, receive and impart information and ideas through any media and regardless of frontiers.


יחד עם זאת, שורשיה ההיסטוריים של הזכות מצויים בחופש הביטוי ובחופש העיתונות אשר זכו למעמד חוקתי בארה"ב כבר בשנת 1791, במסגרת התיקון הראשון לחוקה:


"Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the Government for a redress of grievances."


ערכי יסוד אלה זכו למעמד על גם במדינת ישראל ומתוקף מעמדם מקבלת גם זכות הציבור לדעת, הקשורה עמם קשר הדוק, מעמד של זכות יסוד. כפי שניתן ללמוד מפסק דינו המפורסם של כב' השופט שמעון אגרנט בעניין "קול העם" (בג"צ 73/53), אחת ההצדקות המסורתיות לחופש הביטוי נסמכת במידה רבה על זכות הציבור לדעת.


כשם שכלי התקשורת הם אמצעי חשוב במעלה בכדי לסייע לפרט לקבל מידע אמין אודות המערכת השלטונית, כך חופש הביטוי וחופש העיתונות הם שמאפשרים לתקשורת לעשות את עבודתה ובכך הם משרתים, הלכה למעשה, את זכות הציבור לדעת. כל המבקש להגן על ערכים אלה אינו מגן רק על היכולת לבטא, לחשוף, לדווח, להשמיע או לפרסם אלא הוא מגן בראש ובראשונה על דבר בסיסי הרבה יותר, על היכולת של הפרט לקבל מידע וכפועל יוצא מכך גם לדעת יותר על התנהלות המערכת השלטונית.


האינטרס הציבורי מחייב פרסומם של נושאים בעלי עניין ציבורי להבדיל מעניינים רכילותיים גרידא. חופש הביטוי וחופש העיתונות העצימו את יכולת הפרסום ועמה את היכולת של התקשורת לעורר דיון ציבורי, מקום שהדבר נחוץ לשם שמירה על התנהלות שלטונית תקינה.


בימינו, נחשף הציבור, חדשות לבקרים, לפרסומים העוסקים בפרשות שחיתות, במינויים פוליטיים למיניהם, במעצרים ובחקירות משטרה של אישי ציבור, באי סדרים במוסדות ציבוריים ובשכר מנופח ומוגזם של מנהלי עמותות וגופים ציבוריים.


באווירה מעין זו, ועל רקע עידן המידע בו אנו מצויים, כאשר מידע רב מבקש כל העת לצאת ולהתפרסם, לא תמיד ניתן להבחין, בנקל, בין מידע בלתי מזיק לבין מידע פוגעני, בין ביקורת עניינית ומוצדקת לבין ביקורת המונעת מאינטרסים זרים ומכוונת לפגוע באישי ציבור, בין מידע שיש בו "עניין ציבורי" גרידא לבין מידע שיש בו "עניין לציבור", אפילו היה רכילותי בלבד, בין הבעת דעה לבין קביעת עובדות והטחת האשמות חסרות שחר ובסיס.


כמי שיושבת בצומת המרכזי של המידע, יש בידי התקשורת עוצמה אדירה. ביכולתה לשלוט במידע, להכווינו, לעצב אותו כראות עיניה, כמעט באין מפריע. היטיב לתאר זאת כב' השופט נעם סולברג מבית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק הדין שניתן בעניין סרן ר' נ' אילנה דיין (8206/06):


"בֶּרֶז המידע נתון בידיהם לפותחו ולסוגרו כפי ראות עיניהם, וזולתם כמעט איִן. על-פיהם לומד הציבור על המתרחש בעולם. את שיגידו ויספרו –יֵדע הציבור, ואת מה שיעלימו –ייתכן כי לא יֵדע לעולם."


על אף שאינה חפה מטעויות ולעיתים אף חוטאת בהוצאת דיבה ובפגיעה בפרטיות של מושאי הפרסומים, תהיה זו טעות מרה להגביל בצורה דרסטית את כוחה של התקשורת ולהרתיע אותה מלמלא את תפקידה בצורה עניינית.


רק תקשורת חזקה ונטולת פניות, חוקרת ואקטיביסטית יכולה באמת להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה", לקבוע את סדר היום הציבורי, לקיים ביקורת עניינית ולחשוף שחיתויות.


הרתעת יתר של כלי התקשורת, כפי שהצעת החוק הנוכחית מבקשת להשיג, תוביל למצב אבסורדי בו התקשורת תרסן עצמה יתר על המידה. למצב שכזה השלכות הרסניות לא רק על כלי התקשורת אלא בראש ובראשונה על זכות הציבור לדעת, אשר פגיעה בה כמוה כפגיעה בערכי היסוד של הדמוקרטיה.


הגבלה בלתי מידתית של חופש העיתונות רק תעודד התעצמותן של אלטרנטיבות אחרות להעברת מידע לציבור, כגון אמצעים אינטרנטיים ותחנות רדיו פירטיות, אלה עשויים להיות נעדרי כל רסן, לשרת אינטרסים פרטיים במקום את האינטרס הציבורי, להעביר מידע לא אמין ולא מבוסס ולפגוע במידה רבה יותר בזכויות יסוד כגון הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב. חמור מכך, הגבלה שכזו עשויה לגרום לכך שבתוך זמן לא רב תצטמצם מפת התקשורת הישראלית באופן ניכר ומי שישרדו יהיו רק כלי תקשורת המגוייסים לטובת השלטון והעומדים בראשו.


ודי לחכימא ברמיזא.