עוד על הלכת השנים האבודות

רבים מכם ודאי שמעו בשנתיים האחרונות לא אחת את המושג "שנים אבודות", ולא בכדי. פסק דין אשר ניתן על-ידי בית המשפט העליון ביום 15.03.2004, במסגרת ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נ"ח(4) 486, (להלן: "פרשת אטינגר"), חולל מהפכה של ממש בדיני הנזיקין בישראל בכלל ובפסיקת הפיצוי לעיזבונות של קטינים בפרט.

מהן בכלל שנים אבודות ?
ראשית, מן הראוי להסביר מהן בכלל השנים האבודות ומי זכאי לקבל פיצוי בגינן.
השנים האבודות אלו הן אותן השנים שבהן נתקצרה תוחלת חיי העבודה של ניזוק עקב עוולה, קרי אותן שנים שבהן איבד הניזוק את יכולתו להשתכר עקב הפגיעה. לשם ההמחשה, טול מקרה שבו קטין נפטר עקב עוולה נזיקית. עקב מותו של הקטין, נמנעה ממנו היכולת לעבוד ולהשתכר במשך תקופת העבודה החלה, באין ראיות סותרות, מגיל 21 ועד לגיל הפרישה, דהיינו עד הגיעו לגיל 67. בתקופת עבודה זו, מנעה העוולה הנזיקית מהניזוק את היכולת לעבוד, להשתכר ולחסוך לכיסו כסף הנובע מעמל עבודתו.
מכיוון שמדובר בתביעת הניזוק לגבי הפסדיו, הרי שבמקרה של הניזוק המת, העיזבון הוא שעומד בנעליו של הניזוק והוא שאמור לתבוע בגין הנזק שנגרם למנוח בשנים האבודות.

המצב עובר לפרשת אטינגר
לכאורה, הדעת נותנת כי אדם אשר איבד את יכולת השתכרותו בשנים האבודות עקב קיצור תוחלת חייו, אכן יהא זכאי לפיצוי בגין אובדן זה.
אלא שהמצב עד פרשת אטינגר היה שונה לחלוטין. בהלכה המחייבת אשר נקבעה בשנות השמונים, במסגרת ע"א 295/81 עיזבון המנוח שרון גבריאל ז"ל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (להלן: "הלכת גבריאל"), קבע בית המשפט העליון כי אין להעניק לניזוק פיצוי בתקופת השנים האבודות. באותו מקרה, דובר על ילדה כבת 8, אשר נהרגה בתאונת דרכים.
בית המשפט קבע בין היתר, כי לאור ההשלכות הכלכליות הלא מבוטלות שעשויות להיגרם בגין פסיקת פיצוי בשנים האבודות, על המחוקק להתערב בסוגיה זו ולא להשאירה להחלטת בתי המשפט. בנוסף, קבע בית המשפט, כי הפסד ההשתכרות בשנים שאדם איננו חי, אינו מהווה נכס או נזק ממון שניתן ליתן פיצוי בגינו.
קביעה זו, יצרה מצב אבסורדי שבו אדם אשר נפטר כתוצאה ממעשה עוולה, קיבל סכומים נמוכים לאין ערוך מאדם אשר נפצע כתוצאה ממעשה עוולה. מצב זה הוגדר על-ידי בתי המשפט, אשר לא חשו נוח עם קביעה זו, כ"זול יותר להרוג מאשר לפצוע".
המצב האבסורדי בא לידי ביטוי בעיקר באותם מקרים שבהם האדם אשר נפטר בתאונה הוא קטין או אדם שלא היו לו תלויים בפרנסתו (אישה, ילדים וכיוצ"ב), מפני שכאשר נפטר אדם שהיו לו תלויים, הרי שמכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), אשר מעביר את זכות התביעה של המנוח אל התלויים, נפסקו לתלויים פיצויים בגין הפסדי התמיכה שנגרמו להם – קרי, ההפסד הישיר אשר נגרם להם כתלויים בעקבות הפסקת הכספים שהעביר המנוח מתוך משכורתו כתמיכה בהם.
רק בכדי לסמר את השיער, נסביר כי סכומי הפיצויים אשר היו נפסקים לעיזבונו של קטין אשר קיפח את חייו בתאונה כלשהי, היו במקרה הטוב לא יותר מעשרות אלפי שקלים בודדים בלבד, בעוד שלקטין אשר רק נפצע בתאונה היו נפסקים לעיתים מיליוני שקלים.
למרות אי הנוחות והמצב האבסורדי שיצרה הלכת גבריאל, החזיקה הלכה זו מעמד במשך למעלה מעשרים שנה, עד שהגיעה לדיון בבית המשפט העליון פרשת אטינגר.

פרשת אטינגר
בפרשת אטינגר, דובר על ילד כבן 12, אשר שיחק יחד עם חבר באתר משחקים הסמוך לביתו ברובע היהודי בירושלים ונפל לבור בלתי-מגודר שהיה באתר, נחבל בראשו ונפטר למחרת. עזבונו של המנוח ויורשיו, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למנוח בתאונה, וביקשו בין היתר לפסוק להם פיצויים בגין הפסד ההשתכרות שנגרם למנוח בשנים האבודות. בית המשפט המחוזי, על סמך הלכת גבריאל, דחה את בקשת התובעים לקבל פיצוי בגין השנים האבודות, ועל קביעה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון, הדהים את כל העוסקים בתחום, והחליט לבחון מחדש את הלכת גבריאל ולהפוך אותה על פיה. בפסק הדין, אשר השתרע על עמודים רבים, יצר בית המשפט העליון הלכה חדשה במציאות המשפטית של מדינת ישראל ולפיה זכאי המנוח שנפגע עקב מעשה עוולה לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו בתקופת השנים האבודות.
בין יתר הנימוקים שעמדו בשורש ההחלטה בערעור, עומד עקרון היסוד בדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו ככל שניתן, כלומר על הפיצוי הנפסק להסיר את הנזק ולהעמיד את הניזוק, במידת האפשר, במצב בו היה אלמלא מעשה הנזיקין. בית המשפט גם ציין כי לאור העובדה שבמשך הזמן הרב שחלף מאז הלכת גבריאל המחוקק לא התערב בסוגיה זו, אין מנוס מקביעה מפורשת של בית המשפט העליון.
קביעה זו, עליה נכתב רבות, הותירה בפה פעור הן את עורכי הדין העוסקים בתחום מחד והן את חברות הביטוח מאידך והובילה למהפך של ממש בפסיקת הפיצויים לקטינים אשר נפטרו כתוצאה ממעשה עוולה.
מהפך זה בא לידי ביטוי באופן מיידי בפסיקות בתי משפט השלום והמחוזי לאחר פרשת אטינגר, אשר הגדילו בעשרות מונים את הפיצויים שנפסקו לעיזבונות של קטינים שקיפחו את חייהם עקב מעשה עוולה. אם קודם לפרשת אטינגר היו נפסקים לעיזבונו של קטין עשרות אלפי שקלים בודדים, הרי שלאחר פרשת אטינגר החלו בתי המשפט לפסוק לעיזבון רק בגין הפסד ההשתכרות בשנים האבודות סכומים של מאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך.
כך למשל, בפרשת חגי פינץ, בו קיפח המנוח את חייו כשהוא בן 17 בלבד, פסק בית המשפט המחוזי בירושלים לעיזבונו פיצויי ענק בסך של מיליון וחצי ₪ רק בגין השנים האבודות.

הבעיות והקצוות הפתוחים שהותירה הלכת אטינגר
הבעיה העיקרית בהלכת אטינגר, הייתה העדר קביעה מפורשת בדבר אופן חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות, דבר שיצר אי בהירות בפסיקות בתי המשפט. כתוצאה מאי בהירות זו, החלו בתי משפט השלום והמחוזי לפסוק פיצויים בשיעורים שונים עבור מקרים דומים.
העדר אחידות זו, נוצרה בעיקר לאור העובדה שבתי המשפט חישבו בדרכים שונות את גובה הפיצויים בתקופת השנים האבודות, בעיקר על סמך ספקולציות והשערות. כך למשל, נטו בתי משפט שונים לפסוק לעיזבון המנוח פיצויים גלובאליים, מבלי לפרט דרך חישוב ממשית. בנוסף, במקרים שבהם נפטר ניזוק אשר טרם הספיק להקים משפחה ולמעשה אין לו תלויים, חישבו בתי המשפט את הפיצוי בהתאם להגדרת המשפחה אותה הניזוק היה צפוי להקים אילולא נפטר. משפחה זו שחושבה בדרך כלל על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נקראה "משפחה רעיונית" ובהתאם לה הוענק הפיצוי.

שאלה נוספת שעלתה בעקבות הלכת אטינגר, הייתה האם הלכת אטינגר חלה גם על תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, שכן הלכת אטינגר ניתנה במקרה של נפילת קטין לבור ובהתאם לפקודת הנזיקין ואין בה כל התייחסות לנפגעי תאונות דרכים.
נפגעי תאונות דרכים אשר סובלים מנזקי גוף זכאים לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). חוק הפיצויים קובע בסעיף 12 כי ניזוק אשר נפגע בתאונת דרכים אינו רשאי לתבוע בהתאם לפקודת הנזיקין אלא על פי חוק הפיצויים בלבד, ולפיכך עלתה השאלה האם הלכת השנים האבודות חלה גם על ניזוקים אשר נפגעו בתאונת דרכים.

שאלה נוספת ואחרונה אשר נותרה פתוחה בעקבות הלכת אטינגר, היא האם הלכת אטינגר חלה באופן רטרוספקטיבי, כלומר גם על תביעות תלויות ועומדות שהוגשו לפני הלכת אטינגר, או שמא אך ורק לעתיד. שאלה זו עלתה שוב ושוב בפסיקות בתי המשפט, שכן לאחר הלכת אטינגר ובעקבותיה, ביקשו תובעים רבים לתקן את כתב תביעתם ולהוסיף טענות בנוגע לפיצויים בתקופת השנים האבודות.

שאלות אלו ומידת הפערים שהתגלו בפסיקות בתי המשפט השונים, חייבו את בית המשפט העליון, שנתיים לאחר מתן פסק הדין בפרשת אטינגר, ליתן לאחרונה מספר פסקי דין אשר מכריעים במרבית השאלות הפתוחות אשר עלו מהלכת אטינגר.

אופן חישוב הפיצוי לניזוק נעדר תלויים:
חלק גדול מאי הבהירות ביחס לדרך חישוב הפיצויים בשנים האבודות, נפתר בימים אלו ממש בפסק דינו של בית המשפט העליון, במסגרת ע"א 10990/05 (עליון) פינץ נ' הראל (טרם פורסם), ערעור אשר הוגש על הקביעה הנ"ל של בית המשפט המחוזי בירושלים שפסק כאמור לעיזבונו של המנוח פיצויים בסך של מיליון וחצי ₪ בגין השנים האבודות.
בית המשפט העליון קבע, כי אין לעשות שימוש בחישוב לפי משפחה רעיונית כמתואר לעיל, שכן המדובר בשיטה ספקולטיבית וקשה ליישום, אלא עבור ניזוק אשר נפטר בטרם הספיק להשאיר אחריו תלויים, יש לחשב את הפסד ההשתכרות בשנים האבודות בהתאם לשיעור של 30% מגובה משכורתו של המנוח בתקופת השנים האבודות.
בית המשפט מסביר, כי ממשכורתו הצפויה של המנוח בשנים האבודות יש לנכות הוצאות שהמנוח היה מוציא אם היה נותר בחיים, והעריך הוצאות אלו בשיעור של 70% מהכנסתו הצפויה, כך שבסופו של דבר יש לערוך כאמור את החישוב לפי 30% מבסיס השכר.
במקרה זה, ערך בית המשפט חישוב בגין אובדן כושר העבודה של הניזוק מגיל 21 ועד להגיעו לגיל 67 בהתאם ל- 30% מהשכר הממוצע במשק, ובסך הכל פסק לתובעים סך של 561,421 ₪, סכום הנמוך בכמעט מיליון ₪ מהסכום אשר נפסק בבית המשפט המחוזי בירושלים.
יצוין כי בימים הספורים שחלפו מאז פס"ד פינץ, נשמעים קולות שונים הטוענים כי דרך החישוב שנקבעה וההוצאות המוגברות שמקוזזות במסגרת חישוב זה, מצננים מעט את המהפכה בפסק דין אטינגר ושוב מותירים את עיזבונם של קטינים עם פיצויים נמוכים יחסית.

תחולת הלכת אטינגר גם על תאונות דרכים:
שאלה נוספת נפתרה לאחרונה במסגרת ע"א 8022/00 רז ואח' נ' צור ואח' (טרם פורסם), שם קבע בית המשפט העליון כי הלכת אטינגר לא ייחדה עצמה לפקודת הנזיקין בלבד ומכיוון שפקודת הנזיקין וחוק הפיצויים חולקים משטרי אחריות דומים המושתתים על עקרון השבת המצב לקדמותו, הרי שניתן להחיל את הלכת אטינגר גם על תאונות לפי חוק הפיצויים.
לפיכך, גם עיזבונם של אנשים שנפטרו עקב פגיעתם בתאונות דרכים, זכאים לקבל פיצויים בגין הפסד השתכרותם בשנים האבודות.

החלת הלכת אטינגר למפרע:
סוגיה אחרונה אשר פתר בית המשפט העליון לאחרונה, נוגעת לתחולה הרטרוספקטיבית של הלכת אטינגר. במסגרת רע"א 8925/04 סולל בונה נ' עזבון המנוח אלחמיד (טרם פורסם), קבע בית המשפט העליון כי ניתן להחיל את הלכת אטינגר גם תביעות תלויות ועומדות בפני בתי המשפט.
בעקבות קביעה זו, איפשרו בתי המשפט לתקן כתבי תביעה רבים אשר הוגשו לפני הלכת אטינגר ולהוסיף טענות בנוגע לפיצויים בגין השנים האבודות.


סוף דבר
פסק דין אטינגר אכן חולל מהפכה של ממש בסכומי הפיצויים אשר נפסקים לעיזבונותיהם של קטינים אשר נפטרו עקב מעשה עוולה ואת השלכותיו ניתן לראות מדי יום בשנתיים האחרונות בפסיקות בתי המשפט השונים. אמנם, דרך החישוב שנקבעה בפסק דין פינץ הינה על הצד הנמוך, אך יחד עם זאת אין ספק שערכו הכלכלי של קטין אשר קיפח את חייו בתאונה, עלה לאין ערוך בשנתיים האחרונות מאז פסק דין אטינגר.
אין גם ספק, כי לאור ההלכות האחרונות אשר פתרו את מירב הסוגיות הקשורות להלכת אטינגר, פסיקת בתי המשפט בכל הנוגע לשנים האבודות תיהפך לאחידה וברורה הרבה יותר.

עו"ד גיל קראוס הוא עורך דין המתמחה בדיני נזיקין, ביטוח ורשלנות רפואית. ליצירת קשר: 03-6935356