המסגרת המשפטית
ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", מצויה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"):
""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"

במסגרת החוק, נקבעו להגדרה בסיסית זו חריגים שונים, אשר בהתקיים אחד מחריגים אלו, לא תיחשב התאונה כתאונת דרכים.
אחד החריגים המעניינים הוא החריג של תאונה במתכוון – במקרה שבו נפגע אדם בתאונה מכוונת, הרי שאין המדובר בתאונת דרכים והנפגע איננו זכאי לקבל פיצויים מכוח החוק, ובלשון החוק:
""לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
הרבה דיו נשפך בפסקי דין רבים לאורך השנים בניסיון להבין את כוונת המחוקק בחריג זה של תאונה במתכוון ולמעשה עד ליום זה אין עדיין הכרעה ברורה של בית המשפט העליון בעניין זה.
במאמר זה, ננסה להבין, דרך פסקי דין שונים, באילו מקרים אכן מדובר בתאונה במתכוון שבה הנפגע איננו זכאי לפיצויים מכוח החוק.

הרציונל אשר עומד מאחורי החריג של "תאונה במתכוון"
ראשית, יש לשאול מדוע בעצם החריג המחוקק מצב של "תאונה במתכוון" ? מדוע אדם אשר נפגע במכוון לא יהיה זכאי לפיצויים ?
החוק, נותן חשיבות רבה ל"מבחן התעבורתי" במקרה של תאונת דרכים – רק תאונות אשר אירעו עקב שימוש טיפוסי ברכב למטרות תחבורה, ייחשבו כתאונת דרכים. השימוש ברכב אשר גרם לנזק הגוף צריך להיות "למטרות תחבורה" וכל שימוש אחר לא ייחשב כתאונת דרכים.
במקרה של תאונה במתכוון וכפי שנאמר בפסיקת בתי המשפט לא אחת, אין המדובר בסיכון טיפוסי כתוצאה משימוש ברכב, שכן במקרים אלו השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לייעוד תחבורתי. החוק נועד לפצות אנשים אשר נפגעו בתאונות דרכים ולא אנשים אשר נפגעו עקב פעילות פלילית באמצעות כלי רכב.
לאור זאת, החריג המחוקק מקרה של "תאונה במתכוון" וקבע כי במקרים אלו הנפגע לא יהיה זכאי לפיצויים.

הגדרת המונח תאונה במתכוון
כאמור, בפסקי דין רבים התחבטו בשאלה מהו היסוד הנפשי הנדרש שבהתקיימו ייקבע כי המדובר במעשה שנעשה בכוונה בכדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם.
מרבית המלומדים, מסכימים כי אין די בכוונה פלילית רגילה, אלא נדרשת כוונה מיוחדת עם רצון שהתוצאה תתגשם. כך למשל כתב פרופ' י' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי 'תאונות דרכים', עדכון משולב תשנ"ו, בע' 51:
"באשר ליסודות הכוונה, יש לאמץ מבחן מצמצם, בדומה למושג "במתכוון" במסגרת סעיף 7 (1) לחוק..... כלומר, לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם"
דברים דומים כתב כבוד השופט א. ריבלין בספרו, "תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה חדשה מעודכנת, עמ' 425:
"... מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה - אינה יכולה לשמש כאן תחליף לכוונה הפלילית... הכוונה צריך שתתייחס לעצם קרות תאונה הדרכים ואין די בכוונה לבצע מעשה שסופו, הבלתי רצוי, הוא תאונת דרכים"
מדברים אלו, ניתן להבין שהכוונה אותה מחריג החוק היא כוונה של ממש לקרות התאונה, בבחינת רצייה בתוצאה ובנזקים שנגרמו, ואין די בצפיות או בהסתברות גבוהה למדי שההתנהגות תביא לתאונה. רשלנות או פזיזות אשר הביאה לתאונה תיחשב כתאונת דרכים לכל דבר ועניין ורק הוכחת אותה כוונה מיוחדת תביא לשלילת הפיצויים מן הנפגע.
עמדה זו אף אומצה בפסקי דין שונים לאורך השנים, אשר קבעו כי בכדי להוכיח את החריג, אין להסתפק בהוכחת כוונה פלילית רגילה, אלא יש להוכיח כוונה מיוחדת כאמור.

דוגמאות מן הפסיקה
בתי משפט השלום והמחוזיים, התחבטו רבות בשאלת החריג של תאונה במתכוון. כפי שניתן להבין ממספר מצומצם של דוגמאות בפסיקה אשר יובאו להלן, נראה שגם הפסיקה דורשת את קיומה של אותה כוונה מיוחדת בכדי לקבוע שמדובר בתאונה במתכוון.
בת.א. 646/81 (שלום ת"א) נחמן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), נדונה השאלה האם נהג שגרם לתאונה במצב של שכרות ייחשב כמי שגרם לתאונה במתכוון. בית המשפט קבע כי נהיגה בשכרות איננה נכנסת בגדר הכוונה מיוחדת הנדרשת בחוק ולכן המדובר בתאונת דרכים לכל דבר ועניין.
דברים דומים נאמרו גם בת.א. 679/83 (שלום חיפה) חדיג'ה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), שם נקבע כי נערה שקפצה ממכונית נוסעת בגלל חשש, בלתי מוצדק, באשר לכוונות הנוהג, לא גרמה לתאונה במתכוון, וזאת גם אם הייתה קיימת סבירות גבוהה לפגיעה.
בת.א. 4349/04 (שלום כפ"ס) לוי פני נ' שומרה וקרנית (לא פורסם), דובר על אישה אשר גנב ניסה לגנוב את רכבה והיא תפסה את דלת הרכב בידה בניסיון למנוע את גניבת הרכב והחלה להיגרר עם הרכב עד אשר נפלה לכביש. בית המשפט דחה את טענת הנתבעת ולפיה המדובר ב"תאונה במתכוון", בקובעו כי לא הוכחה הכוונה המיוחדת לפגוע בתובעת "עם חפץ מיוחד בתוצאה ורצון להזיק".
בת.א. 3143/05 (שלום חדרה) עופר בר חי נ' קרנית (לא פורסם), אשר ניתן לפני חודשים ספורים, דובר על אדם אשר נפגע בעת שניפץ עם ידו את שמשת רכבו, לאחר שרדף אחרי גנבים שניסו לגנוב את רכבו ואלו נסעו לאחור בכדי להימלט. גם במקרה זה, קבע בית המשפט כי אין המדובר בתאונה במתכוון שכן מטרת הגנבים הייתה להימלט ממקום התאונה ולא לדרוס במתכוון את התובע.
כך גם נקבע בת.א. 62444/99 (שלום ת"א) גניה חנן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), שם דובר על מקרה שבו בחורה צעירה נגררה על-ידי נוסע ברכב ונגרמו לה נזקי גוף עקב גרירתה ונפילתה לכביש. כב' השופט גורפינקל קבע כי המדובר בתאונת דרכים, בציינו כי השימוש ברכב הוא שגרם לנזקים וכי לא הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת במסגרת הגדרת "תאונה במתכוון" בחוק להוכיח כי הנתבעים רצו בתוצאה ובגרימת הנזק.
בע"א 1095/04 (מחוזי ב"ש) קרנית נ' קטני (לא פורסם), נדון מקרה שבו ניסה גנב לגנוב רכב ותוך כדי כך פגע בבעל הרכב אשר ניסה למנוע את הגניבה, על-ידי כך שפתח עליו את הדלת והדף אותו לאחור. בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע כי המדובר בתאונה במתכוון ולכן התאונה איננה נחשבת כ"תאונת דרכים". יחד עם זאת, במקרה זה הייתה הרשעה בפלילים של גנב הרכב במסגרתה נקבע כי הוא התכוון לפגוע בבעל הרכב ועל סמך קביעה זו נקבע כי מדובר בתאונה במתכוון.

הסוגיה הנדונה עלתה לאחרונה גם במסגרת ת.א. 35351/06 ויקטור אובולונצ'ב נ' קרנית (לא פורסם), במסגרתו ייצג משרדנו את התובע. במקרה זה, עבד התובע כמתדלק בתחנת דלק ביפו אליה נכנס רכב לשם תדלוק ובו שני גברים. לאחר השלמת פעולת התדלוק לרכב, הניע נהג הרכב את הרכב והתובע ניגש אל חלון הנוסע לשם גביית התשלום בגין התדלוק. הנהג התעלם מהתובע והחל בנסיעה מהירה ופתאומית בעוד התובע שעון על חלון הרכב. התובע לפת את זרועו של הנוסע שישב ליד הנהג באופן אינסטינקטיבי בכדי שלא ייפול, אך הנהג לא עצר נסיעתו אלא הגביר את מהירותו ועשה כל שביכולתו על מנת להפיל את התובע התלוי. התובע נגרר יחד עם הרכב ובהזדמנות הראשונה בו האט הרכב, שחרר התובע את אחיזתו ונפל על הכביש. הרכב נמלט במהירות מן המקום והתובע לא הספיק לרשום את פרטיו.
לאחר שמשרדנו הגיש לבית המשפט תביעה לפיצויים מכוח החוק בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע בתאונה, קרנית, הנתבעת, מיאנה להכיר במקרה כתאונת דרכים, בטענה כי המדובר בתאונה במתכוון.
בפסק דינו של כב' השופט אליהו קידר אשר ניתן לפני מספר שבועות, נדחתה טענתה של קרנית ונקבע כי המדובר בתאונת דרכים לכל דבר ועניין. בית המשפט קבע כי הנטל בהוכחת תאונה במתכוון מוטל על הטוען זאת. קרי, הנטל מוטל על הנתבעת- דרישת הוכחה וקביעה עובדתית שאכן הייתה כוונה לגרום נזק. במקרה דנן, לא הצליחה הנתבעת להוכיח קביעה פלילית לעניין כוונת הנהג והנוסע עמו לפגוע בתובע במכוון בכדי לגרום לו נזק ולכן התובע זכאי לפיצויים מכוח החוק.

סוף דבר
לאור ההגדרה העמומה בחוק, הרי שעד ליום זה אין קביעה ברורה של בית המשפט העליון מהי בעצם "תאונה במתכוון" אשר מוחרגת בחוק. נראה שעד אשר יתקן המחוקק את ההגדרה בחוק או לחילופין עד שבית המשפט העליון יקבע מסמרות בעניין, יימשכו התהיות וההתחבטויות בעניין בבתי המשפט השונים בערכאות הנמוכות וחברות הביטוח יעמדו על סירובן לשלם פיצויים במקרים רבים בטענה כי המדובר ב"תאונה במתכוון".
דעתו האישית של מחבר המאמר, היא כי יש לאמץ את דעת המלומדים האמורה לעיל אשר מוזכרת גם בפסקי הדין השונים, ולפיהם רק מי שגרם לתאונה מתוך כוונה מיוחדת להזיק ומתוך רצון בתוצאה המזיקה – הוא זה אשר לא יהא זכאי לקבל פיצוי. אין להסתפק בחשד בלבד אלא יש להוכיח כוונה פלילית של ממש וזאת בכדי למנוע מצב שבו נפגע תמים לא יקבל פיצוי.
בל נשכח, כי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הוא חוק סוציאלי במהותו וחוקק לאחר שתאונות הדרכים הפכו ל"מכת מדינה". בנסיבות אלו, אי מתן פיצוי לנפגע תמים יפגע במטרות החוק ולא ישרת את כוונת המחוקק.
דברים ברוח זו נאמרו גם בת.א. 5117/03, בש"א 992/03 (מחוזי י-ם) אבראהים מורתג'א נ' קרנית (לא פורסם):
"גם אם נניח שקיימת הוכחה לכוונה האמורה, הוצאת האירוע דנן מהגדרת תאונת דרכים, כאשר מדובר בנפגע תמים ולא באדם שגרם לתאונה במתכוון, עומדת בניגוד לרוחו של החוק ולמטרות להן נועד ושלשמן נחקק. לא אחת נקבע כי חוק הפיצויים הוא חוק סוציאלי, כפי שהדברים נאמרו בדברי הכנסת (דברי הכנסת, כרך 68, עמ' 4000) והפעלת החריג על נפגע תמים יש בה כדי לכרסם במהותו של החוק"

לפיכך, נראה כי מוטב יהיה אם המחוקק יזדרז ויתקן את ההגדרה בחוק שאופן שתהיה ברורה ונהירה, תמנע מחלוקות ושאלות מיותרות ותהלום את מטרתו הסוציאלית של החוק.

עו"ד גיל קראוס הוא עורך דין המתמחה בדיני נזיקין, ביטוח ורשלנות רפואית. ליצירת קשר: 03-6935356

עודכן ב: 24/07/2013