פיצויים עונשיים

מבוא
עקרון העל בדיני הנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו - לדאוג שהפיצוי אותו יקבל הניזוק ישיב אותו, עד כמה שניתן, למצב בו היה אלמלא הפגיעה. דהיינו, הסעד הנזיקי הינו סעד תרופתי, אשר נועד ל"רפא" את הנזק אותו גרם המזיק לניזוק. לעקרון השבת המצב לקדמותו קיימים מספר חריגים. במאמר זה נבקש להתמקד באחד מן החריגים הללו – פיצויים עונשיים. במסגרת המאמר, נבקש לסקור את מהות הפיצויים העונשיים, נבדוק מה עמדת הפסיקה הזרה ועמדת המשפט העברי ביחס לפיצויים עונשיים ונבדוק האם הפסיקה הישראלית מכירה בכלל בפיצויים עונשיים או לא.

מטרת הפיצויים העונשיים שונה ממטרתו של הפיצוי הנזיקי הרגיל. אלו אינם מתמקדים בנזק אשר נגרם לניזוק, כי אם בהתנהגותו המעוולת של המזיק, ובאים "להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה" (מתוך: א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976) 579, כפי שצוטט בפסק דין ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4), 486 [להלן: "פרשת אטינגר"]). הפיצויים העונשיים מתווספים אל הפיצוי הנזיקי ומעמידים לכאורה את הניזוק במצב טוב יותר מן המצב בו היה לולא בוצעה העוולה.

הבחנה חשובה, אותה ראוי לציין כבר בשלב זה של המאמר, הינה ההבחנה בין פיצויים עונשיים (punitive damages, exemplary damages) לבין פיצויים מוגברים (aggravated damages). הפיצוי המוגבר, בדומה לפיצוי הנזיקי הרגיל, מתמקד בניזוק עצמו ונשען אף הוא על רציונל מפצה. פיצויים מוגברים יוענקו, ככלל, במקום בו התנהגות המזיק הביאה להחמרה או הגברה של הנזק הלא ממוני (קרי, עוגמת נפש, כאב וסבל וכיו"ב) אשר נגרם לנפגע וזאת מתוך נקודת הנחה כי חומרת המעשה של המזיק משליכה באופן ישיר על חומרת הנזק אשר נגרם לניזוק. כבוד הנשיא א' ברק התייחס לכך ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5), 510 – "חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק".

היבטים נורמטיביים

כאמור, מטרת הפיצויים העונשיים, כעולה משמם, הינה להעניש ולהרתיע את המזיק. בכך, לכאורה, אנו מחדירים רציונאליים עונשיים אל תוך דיני הנזיקין, ומעוררים מספר בעיות, כפי שאלו הוצגו בפרשת אטינגר: 1. אנו עלולים להעניש את המזיק גם במקרה בו הניזוק הוכיח טענתו ברמת הוכחה אזרחית, של מאזן הסתברויות, למרות שבדין הפלילי נדרוש, ברגיל, הוכחה מעל לכל ספק סביר. בנוסף, אף כללי הראיות, נטלי ההוכחה וסדרי הדין הינם "קלים" יותר בהליכים אזרחיים מאשר בהליכים פליליים. 2. פסיקת פיצויים עונשיים עלולה להוות "סנקציה כפולה" כנגד המזיק.

3. הפיצויים העונשיים מהווים "מתת-שמיים" לניזוק (שכן, כאמור, פסיקתם מעמידה את הניזוק במצב טוב יותר מן המצב בו היה לולא ביצוע מעשה העוולה). 4. חשש מהחדרה של יסודות מתחום הענישה הפלילית אל תוך העולם האזרחי. אל מול בעיות אלו, קיימים שיקולים כבדי משקל להכרה בפסיקת פיצויים עונשיים, אשר הוצגו אף הם בפרשת אטינגר לעיל.

ערכם הברור והמיידי של פיצויים אלו הינו באפקט ההרתעה והחינוך אותו אנו מעוניינים להשיג כנגד מעשים מסוימים וכן בחיזוק ההגנה לזכויות הראויות לכך, במקרים בהם לא קיימת סנקציה פלילית או אין די בסנקציה פלילית להשיג את ההרתעה הדרושה. לעניין החשש מפני החדרת יסודות מתחום הענישה הפלילית אל תוך העולם האזרחי, קיימת טענה לפיה ההבחנה בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי אינה כה חדה ושני ענפי המשפט הללו נוגסים זה בזה. בנוסף, פסיקת פיצויים עונשיים מהווה אמנם "מתת-שמיים" לניזוק, אולם הוא ראוי שיקבלה שכן הוא זה שקידם את אינטרס הציבור הטמון בפסיקת הפיצויים העונשיים.

את החשש ממתן סנקציה כפולה ניתן למתן על ידי התחשבות בתוצאות ההליך הפלילי בעת פסיקת הפיצויים העונשיים. יוער כי גם הניתוח הכלכלי של המשפט יצדיק מתן פיצויים עונשיים, במקרים מסוימים, על מנת להגיע להרתעה יעילה של המזיק (סקירה בעניין הניתוח הכלכלי מופיעה בפסקה 76 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין בפרשת אטינגר).

מבט השוואתי

שיטות משפט שונות ברחבי העולם מכירות בסעד של פיצויים עונשיים, כל אחת במגבלות אלו ואחרות. להלן, נסקור את המצב המשפטי בחלק מן המדינות השונות. הפסיקה האנגלית למשל, הכירה בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים במקרים נזיקיים, אולם ביקשה לצמצם זאת למקרים מסוימים בלבד. בפס"ד Rookes v. Barnard [1964] A.C. 1129, קבע הלורד Devlin כי ניתן לפסוק פיצויים עונשיים אך ורק במקרים בהם קיימת לכך הסמכה בחוק וכן במקרים בהם עובדי מדינה פעלו בצורה פוגענית, שרירותית או בלתי חוקית ובמקרים בהם מעשה העוולה נועד להביא למזיק טובת הנאה בשיעור העולה על סכום הפיצוי הצפוי.

בפס"ד Kuddus v. C.C. Leicestershire [2001] 3 All E.R. 193, הרחיבה דעת הרוב (מפי הלורדים Nicholls ו-Hotton) את המקרים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשיים תוך קביעה שהפיצויים העונשיים מהווים כלי להתמודדות עם התנהגות קלוקלת של מזיקים ופגיעה בזכויותיהם של ניזוקים. כמו כן, יש לציין כי בדו"ח ה- Law Commission (LC 247), משנת 1997, שדנה בנושא Aggravated, Exemplary and Restitutionary Damages, הומלץ להרחיב את הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים לכל המקרים בהם מעשה העוולה נעשה בכוונה, תוך התעלמות בוטה מזכויות הניזוק (סקירת עמדת המשפט האנגלי מפורטת במסגרת ע"א 9225/01 רונית זיימן נ' גד קומרן, דינים עליון פ, 678 [להלן: "פרשת זיימן"] וכן בפרשת אטינגר לעיל).

לעומת זאת, במדינות אחרות של המשפט המקובל, כגון קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וארה"ב, הגישה הינה כי אין להגביל פסיקתם של פיצויים עונשיים למקרים מסוימים כלשהם (פרשת זיימן). עם זאת, בקנדה, אוסטרליה וניו זילנד פיצויים עונשיים ייפסקו במקרים בהם התנהגות הנתבע הינה "שערורייתית או זדונית" במידה המצדיקה את ענישתו בדרך של חיובו לשלם לתובע מעין "קנס אזרחי", כאשר התנהגות "שערורייתית" יכולה להיות אף התנהגות רשלנית. כך למשל, בניו זילנד, ה- Privy Council קבעה כי ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשיים גם במקרים של רשלנות, ובלבד שמתקיים התנאי של התנהגות שערורייתית (outrageous conduct) (פרשת אטינגר). בארה"ב, לעומת זאת, קיימת נכונות גבוהה בהרבה לפסוק פיצויים עונשיים, הן מבחינת העילות והן מבחינת גובה הסכומים (פרשת אטינגר).

במרבית השיטות במשפט המקובל לא מוכרת הסמכות להשית תשלומים עונשיים בדין האזרחי. עם זאת, במדינות כגון צרפת ואיטליה מוכר חריג המאפשר להכיר במתן פיצויים מוגברים כמעין "עונש פרטי" או "קנס אזרחי". במדינות אחרות, כגון שוויץ, גרמניה, אוסטריה ונורבגיה, קיימת אפשרות לפסיקה של פיצויים מוגברים בהתבסס על דוקטרינת ה"ריצוי", הבאה להפיס את דעתו של הנפגע ולרצות את רגשות הנקם שלו (לסקירה מקיפה, ראו ת"א 3795/03 (שלום י-ם) עיזבון המנוחה נואל אבו ג'אבר נ' אפרים תוהמי, דינים שלום פז, 984 (להלן: "פרשת תוהמי"). המקרים האחרונים דומים יותר לפסיקת פיצויים מוגברים, כפי שזו הוגדרה לעיל, ועל כן חורגים ממסגרת המאמר.

המשפט העברי

הכלל הבסיסי במשפט העברי, בדומה לכלל הנזיקי הרגיל, קובע כי "מי שהזיק ממונו יינזק בממונו באותו סכום ממש" (רמב"ם, מורה נבוכים מהדורת מיכאל שוורץ, חלק ג' פרק מ"א, עמ' 578). עם זאת, במקרים מסוימים, הכיר הרמב"ם בסמכות לפסוק פיצויים בסכום גבוה מן הנזק הממשי, וזאת על מנת להרתיע.

כפי שפורט בע"א 9656/03 (עליון) עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר יהורם, דינים עליון עב, 87 (להלן: "פרשת מרציאנו"), לעיתים ישלם המזיק פיצויים קנסיים לניזוק, שעה שישנה חומרה מיוחדת או לקח מיוחד – "תשלומי כפל שמשלם גנב, תשלומי ארבעה וחמישה שמשלם גנב הטובח או מוכר שה או שור (ראו משה בר - ניב (ברונובסקי) "היבטים כלכליים בדין כפל, ארבעה וחמישה", דיני ישראל י"ז, רי"א), וכן נושאים כמו אינוס, פיתוי ומוציא שם רע, שהצד השווה בהם הוא חומרתם". לעניין זה, ראו גם את המשנה במסכת בבא קמא, אשר מציינת כי במקרה שאדם מכה אדם אחר ללא גרימת נזק ממוני, קנסו חכמים את המכה בשיעורים קבועים של תשלומים: "התוקע לחברו נותן לו סלע; רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה. סטרו, נותן לו מאתיים זוז. לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באוזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, העביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אישה-נותן ארבע מאות זוז. הכול לפי כבודו...".

זאת ועוד, במקרים מסוימים, המשפט העברי אף מכיר באפשרות לחייב אדם לשלם פיצויים המזכירים במהותם פיצויים מוגברים. כך למשל, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק ג, ח) פוסק בעניין פיצוי שאינו פיצוי נזיקי: "יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט, ואין בהן נזק; וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים. וכל המכה חברו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב".
מן האמור לעיל ניתן לראות כי עמדת המשפט העברי היא שלבית הדין ניתנה סמכות לחייב אדם בפיצוי עונשי לצורכי התראה, בהתאם למעשיו של אותו אדם, אך סמכות זו ניתנה במקרים חריגים.

עמדת בתי המשפט בישראל

בישראל, הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים הוכרה בפסיקה מקדמת דנא. כך למשל, בע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט, 1331, קבע כב' השופט לנדוי – "..... התקפת המערער על המשיבה היתה זדונית, ללא התגרות מידית שקדמה לה, והיא בוצעה בפראות בצורה שהיתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית-המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים כאלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בקבעו פיצויים ענשיים".


הסמכות לפיצויים עונשיים הוכרה במגוון של מקרים, כגון במקרים של הסגת גבול (ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע, פ"ד יב 1261) ולשון הרע (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2) 169; ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225).

עם זאת, יצוין כי קיימת אף גישה אחרת, השוללת הכרה בקיומם של פיצויים עונשיים. כך למשל, בע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385, מציין כב' השופט אנגלרד, בהערת אגב, כי – "בניגוד למקובל בארצות-הברית, אין בתי-המשפט בישראל נוהגים לפסוק פיצויים עונשיים".

בפרשת אטינגר, דן בית המשפט באריכות בשאלת הפיצויים העונשיים, וציין כי קיימים נימוקים בעלי משקל לטובת הכרה בסמכות לפסוק פיצויים עונשיים, במקרים בהם "התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד או שיש עמה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות". לאחר סקירת המצב המשפטי בישראל ובארצות אחרות, השאיר בית המשפט את שאלת הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים בצריך עיון, בציינו כי לא נדרש להכריע בסוגיה במקרה שבפניו.

פסק הדין בפרשת מרציאנו, מפי כב' השופט א' רובינשטיין, הוא זה אשר קבע את ההלכה המחייבת לעניין הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים ולעניין השאלה מתי ייפסקו פיצויים כאמור. אליבא כב' השופט רובינשטיין, הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים, קרי, עונש והרתעה, חל "במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל". ההלכה אשר נקבעה בפסק הדין הינה כי לבתי המשפט אכן ישנה סמכות לפסוק פיצויים עונשיים, אך אלו ייפסקו רק במקרים חריגים, מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלה שיש עמם זדון.

יצוין כי בשנת 2001, הועלתה הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין, לצורך עיגון הסדר פיצויים עונשיים בחוק (הצעת חוק פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (תיקון - פיצויים עונשיים), התשס"ב-2001), אך זו נדחתה בסופו של דבר ועד ליום זה אין כל עיגון בחוק בנוגע לסמכות בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים. לפיכך, הסמכות כיום לפסוק פיצויים עונשיים הינה יציר הפסיקה.

דוגמאות למקרים בפסיקה הישראלית בהם הוכרו פיצויים עונשיים

בפרשת זיימן, ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה כי המקרים בהם נפסקו פיצויים עונשיים הינם מקרים נדירים "הכרוכים בפגיעה קשה במיוחד, שנילווה לה אשם ברמה גבוהה, המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי". להלן, נסקור כמה מן המקרים הללו.
אחד מפסקי הדין הבולטים בסוגיית הפיצויים העונשיים ניתן לאחרונה על ידי כב' השופטת ברלינר, בת"א 209/05 (מחוזי חיפה) פלונית נ' אבי מזרחי ואח', דינים מחוזי לח(10), 862 (להלן: "פרשת פלונית"). פסק הדין עוסק בצעירה, אשר נאנסה באונס קבוצתי, על ידי חמשת הנתבעים, במשך כמה ימים. בעקבות המקרה, הועלתה נכותה של התובעת, אשר נקבעה קודם למקרה הנ"ל על 50 אחוזים, ל-75 אחוזים. בפסק דינה, קבעה כב' השופטת ברלינר כי הנתבעים יפצו את התובעת בסכום של 1.2 מיליון שקלים, מהם מיליון שקלים בגין כאב וסבל ובגין פיצויים עונשיים. בהחלטתה, מציינת השופטת ברלינר כי "הפגיעה החמורה בתובעת, לא רק הנפשית אלא גם הגופנית, טיבם של המעשים ואופן התרחשותם, הסלידה ושאט הנפש מהם, כל אלה מלמדים כי יש לפסוק לתובעת, פיצויים בגין הכאב והסבל וכן פיצויים עונשיים בסכום גבוה, עד כי, במקרה דנן, יהוו פיצויים אלה את ראש הנזק העיקרי".

לכאורה, אין מקרה מוצדק מזה לפסיקתם של פיצויים עונשיים. מדובר במקרה מקומם ומסליד, עם פגיעה קשה במיוחד בתובעת, לה נלווה אשם ברמה גבוהה במיוחד מצד הנתבעים. אולם, לעניין זה אין לנו אלא להביא את דברי בית המשפט בפרשת תוהמי. פסק הדין דן בפרשת רציחתה של נואל אבו ג'אבר. הנתבעים הורשעו שניהם ברצח, ופסק הדין דן בתביעה הנזיקית של עזבון המנוחה נגד הנתבעים. בית המשפט דחה את הדרישה להטלת פיצויים עונשיים בכותבו – "מעשיהם של הנתבעים, שנטלו חיי אדם מתוך כוונה תחילה ולאחר תכנון מוקדם, הם "מקוממים ומסלידים" מאין כמותם. ממילא מתבקשת לכאורה המסקנה כי יש להטיל תשלום עונשי בגין ביצוע מעשים אלה. דומה כי הדברים קל וחומר: אם רשאי בית המשפט להטיל תשלום עונשי בתקיפה, שהיא עבירה "קלה" במדרג הפגיעות בגוף האדם, קל וחומר כי רשאי הוא לעשות כן בעבירת הרצח. אלא שכנגד קל וחומר זה יש לבחון את התאמת הסנקציה לנסיבות העניין. התשלום העונשי נועד בעיקרו להרתיע, ולשדר למעוולים הפוטנציאליים את תחושת החברה המתקוממת כנגד מעשים אלה. במקרה דנא "תורגמו" תחושות אלה של החברה, כמו גם הצורך בענישה יעילה, לעונש החמור מכל החקוקים עלי ספר – מאסר עולם. דומה כי חומרת העונש מהווה שיקול בעל משקל רב כנגד השתת עונש נוסף בדמותו של תשלום עונשי".

גישה דומה לגישת בית המשפט בפרשת תוהמי ניתן למצוא גם בתמ"ש 10970/04 (משפחה ראשל"צ) ש.נ. נ' ש.ד, דינים משפחה ג, 345, העוסק בתביעה נזיקית אשר הגישה התובעת כנגד אביה, בגין מעשה מגונה שביצע בה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי למרות הסלידה שיש לחוש בגין מעשיו של הנתבע בתובעת, אין זה המקרה הראוי לפסיקת פיצויים עונשיים.
למרות האמור לעיל, נראה כי גישתו של בית המשפט בעניין תוהמי מהווה חריג לזרם הפסיקה המרכזי, אשר נוטה לפסוק פיצויים עונשיים גם במקרים בהם המזיק הורשע במעשה פלילי. כך למשל, ב-ת.א. 2233/04 (שלום פ"ת) אשואל זכריה נ' וסקר שמעון ואח', דינים שלום יג, 18, בו הורשעו הנתבעים בתקיפת התובע ב- 2 הזדמנויות שונות, קבע בית המשפט כי על הנתבעים לפצות את התובע בפיצויים עונשיים בסך של 40,000 ₪ בגין מקרה התקיפה הראשון ובסך של 20,000 ₪ בגין מקרה התקיפה השני.
מקרה נוסף הינו המקרה אשר נדון ברע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני, תק-על 2006(3) 4148, בו אישר כב' השופט רובינשטיין פסק דין בו נכלל פיצוי עונשי של 15,000 ₪ בגין מעשה מגונה שביצעו הנתבעים בילד בן 4, עת הועבר לטיפולם כמשפחה אומנת.

אל מול מקרים אלו, קיימים מקרים בהם פסק בית המשפט פיצויים עונשיים למרות שהנתבע לא הורשע בפלילים אך פעל בזדון. כך למשל, בע"א (מחוזי מרכז) 3788/06 ויסמן ליאור נ' בן דוד תום (לא פורסם), קבע בית המשפט כי הנתבע, אשר זייף את שעון מד האוץ ברכב אותו מכר לתובע, ישלם לתובע 10,000 ₪ בגין פיצויים עונשיים, וזאת בנוסף להפרש בין שוויו האמיתי של הרכב במועד הרכישה לסכום אותו שילם התובע.

מקרה מעניין נוסף בו נפסקו פיצויים עונשיים נדון ב- ת.מ.ש. (י-ם) 1288/03 א.ס.ה. נ' א.ס.א. (לא פורסם), אשר עסק במקרה בו אדם מוסלמי גירש את אשתו על כורכה, על ידי כך שפנה אליה ואמר לה שלוש פעמים "את מגורשת". בית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש לפצות את האישה בסכום של 15,000 ₪, בהם נכלל גם רכיב של פיצויים עונשיים. בפסק הדין, ציטט השופט את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ע"א 1059/94 (מחוזי ת"א) פריד ג'אבר נ' עטפה ג'אבר (לא פורסם), בו נפסק כי – "אקט הגירושין, גם אם הושג בהסכמה מלאה, הוא חוויה קשה ומכאיבה לכל אחד מבני הזוג. קשה הדבר שבעתיים כאשר הגירושין נכפים בשרירות הלב. גירוש אשה בעל-כורחה, הוא תופעה הנוגדת את התשתית הנורמטיבית של חברה מתוקנת. משום כך, מן הראוי לפסוק פיצויים עונשיים, שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע".

נראה כי דווקא במקרים האחרונים, בהם הנתבע אינו חשוף לסנקציה פלילית, או שהסבירות להטלת הסנקציה הפלילית נמוכה ביותר, נחשפת החשיבות של הפיצויים העונשיים. התנהגות הנתבעים במקרים אלו הינה התנהגות אותה היינו מעוניינים, כחברה, לגנות. כאשר מעל לראשו של הנתבע לא מרחפת סנקציה פלילית, הדרך האפשרית בה נוכל לעשות זאת היא באמצעות הטלת פיצויים עונשיים.

בתי המשפט בישראל מגבילים בדרך כלל את פסיקת הפיצויים העונשיים אך ורק למקרים שבהם הוכחה כוונת זדון אך במקרים בהם המזיק התנהג ברשלנות רבתי, אולם לא בזדון, בתי המשפט נוטים שלא לפסוק פיצויים עונשיים. כך למשל, בת"א (מחוזי ירושלים) 4158/02 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משטרת ישראל, דינים מחוזי לז(2), 193, דן בית המשפט בתביעת פיצויים של עזבון המנוח אשר נרצח על-ידי שוטר בתפקיד, עת נכנס למקום עבודתה של אשתו וירה למוות, בה ובמנוח שנחשד כי הינו מאהבה. לאחר הרצח הכפול שם קץ לחייו. הירי בוצע בנשקו האישי, שהוחזר לו מוקדם מהמותר, על אף תלונותיה של אישתו על אלימות כלפיה והסכנה הנשקפת לה מבעלה. בית המשפט קבע כי משטרת ישראל נהגה ברשלנות רבתי, אשר נבעה משיקולים של טיוח והגנה על שוטר שסרח. חרף זאת, קבע בית המשפט כי המקרה "אינו חורג מתחום הרשלנות ואינו מצדיק הטלת פיצויים עונשיים". לעניין זה ראו גם ת"א (שלום י-ם) 8682/05 עזבון המנוח פדואל אלפורד ז"ל נ' עיריית תל אביב-יפו, דינים שלום טו, 934; ת"א (שלום ת"א) 52318/04 כהן שמואל נ' מפעל הפיס (לא פורסם), ו-ת"א 5340/03 (מחוזי י-ם) בן צבי ואח' נ' פרופ' היס ואח', דינים מחוזי לח(8), 267.

סיכום

מהסקירה האמורה לעיל, עולה כי הן הפסיקה הזרה, הן המשפט העברי והן הפסיקה הישראלית מכירים בסמכות לפסוק פיצויים עונשיים. ברם, בהתאם לפסיקה בישראל, בתי המשפט יעשו זאת במקרים חריגים ביותר, בהם הנתבע נהג בזדון וכאשר המקרה הינו "מקומם ומסליד במיוחד".

לאור ההתחבטויות הרבות בפסקי הדין ביחס לפסיקת הפיצויים העונשיים, מוטב שהמחוקק יתערב בעניין ויקבע בחוק באופן ברור ומפורש את הסמכות לפסוק פיצויים עונשיים תוך הגדרת המקרים המתאימים לפסיקתם. מחברי המאמר סבורים כי אכן יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים באותם מקרים קשים וחריגים, שבהם הוכח כי התנהגות הנתבעים הייתה זדונית, גם אם הנתבעים קיבלו את עונשם במסגרת ההליך הפלילי. פגיעה כה קשה בקורבן חף מפשע חייבת לבוא לידי ביטוי גם בענישת הנתבעים על דרך של תשלום פיצויים עונשיים לקורבן.

עו"ד גיל קראוס הוא עורך דין המתמחה בדיני נזיקין, ביטוח ורשלנות רפואית. ליצירת קשר: 03-6935356