לפני מספר חודשים, התבשרנו כי תאגידי הביטוח דחו סופית את תביעת מבוטחיהם בבניין שקרס ברחוב סרלין בחולון. סיבת הדחייה: "הפוליסה לא מכסה את הכשל שבגללו קרס המבנה - ערעור שלד הבניין".
לעומת זאת, המפקח על הביטוח, משה ברקת, מסר לתקשורת כי ביטוח דירה מכסה קריסת מבנה "במובן הרחב", כלומר, מכל סיבה שהיא (ראה כתבתו של אסא ששון, דה מרקר, 12.5.22). מי צודק, תאגידי הביטוח או המפקח עליהם?
פוליסת ביטוח דירה היא פוליסה תקנית. תנאיה נקבעו בחקיקה. אסור לתאגידי הביטוח לשנות את תנאיה אלא לטובת המבוטח. אחד הסיכונים הכלולים במפורש בפוליסה התקנית הוא סיכון של "התפוצצות". בשורה ארוכה של פסקי דין שהובאו באתר משרדנו, קבעו בתי המשפט כי הסיכון "התפוצצות" חל על כל התרסקות לרסיסים, מכל סיבה שהיא, גם מערעור שלד הבניין.
פסק הדין המפורסם ביותר בסוגיה ניתן בפרשת אסון אולמי ורסאי, על ידי השופט משה סובל מבית המשפט המחוזי בירושלים. כזכור, רצפת אולמי ורסאי קרסה וגרמה מוות, נזקי גוף ורכוש. פוליסת המבנה של האולם כללה סיכון של "התפוצצות".
השופט משה סובל, עשה חריש עמוק במקורות משפטיים ומקראיים, בלשון חז"ל, בספרות העברית של ימי הביניים ושל תקופת ההשכלה. השופט הגיע למסקנה חד משמעית, לפיה הביטוי "התפוצצות" חל על התרסקות מכל סיבה שהיא והורה לתאגידי הביטוח לשלם את נזקי הקריסה.
סוגיה זו הגיעה גם אל שולחנו של השופט חננאל שרעבי, כיום שופט בית המשפט המחוזי בחיפה. תאגיד הביטוח טען כי הסיכון "התפוצצות" משמעותו התרסקות הנגרמת אך ורק מחומר נפץ. השופט שרעבי פסק כי כל התרסקות מכל סיבה מהווה התפוצצות. השופט הוסיף כי הכלל של כיבוד ציפיותיו הסבירות של המבוטח, היה מביא אותו לאותה מסקנה.
פרשנות סיכון ההתפוצצות נדונה גם בפני השופטים המחוזיים ישעיהו שנלר ואילת דגן. שניהם הגיעו לאותה תוצאה של השופטים סובל ושרעבי. השופטת דגן התבססה גם על הכלל, שפוליסות יש לפרש בלשון בני אדם, כפי שבאה לידי ביטוי במילונים המצויים בידי הדיוטות ולא רק בידי כימאים או פיסיקאים.
לאחרונה, גם שופט השלום בתל אביב, קייס נאשף, דחה את פרשנות תאגיד הביטוח כי סיכון ההתפוצצות מכוסה רק אם הוא נובע מתהליכים כימיים כמו חומר נפץ, גז וקיטור. גם התרסקות מסיבות פיזיקליות היא בגדר התפוצצות, פסק השופט.
הנה כי כן, עמדות השופטים מוכיחות כי המפקח, בהודעותיו לתקשורת, צודק. אירוע הקריסה בחולון אכן מכוסה בפוליסת ביטוח הדירה התקנית. מדוע אם כן, המפקח לא מפעיל את סמכותו ומורה לתאגידי הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח?
עולה החשד כי עמדת המפקח היא מן השפה אל החוץ, וליתר דיוק - מן השפה אל אמצעי התקשורת. חשד זה גובר בימים אלה. מתברר כי הרחק מעין התקשורת, פועל המפקח כדי לתקן את הפוליסה התקנית על ידי צמצום סיכון ההתפוצצות ל"התרסקות... כתוצאה מתגובה גרעינית או כימית מהירה". תיקון כזה יוציא מכלל הפוליסה התקנית מקרי קריסה מסוג זה של הבניין בחולון. כדרכו, המפקח לא מביא נתונים לצורך בצמצום הכיסוי. האם תאגידי הביטוח עלולים לקרוס חס ושלום כתוצאה מפסקי הדין שניתנו בסוגיה? בוודאי שלא. פסקי דין אלה קיימים כבר שנים רבות וברוך השם, רווחיהם של תאגידי הביטוח לא נפגעו. רק עלו.
החשד מתגבר עוד יותר לאור העובדה שהמפקח מתרץ את צמצום הכיסוי בטובת הציבור. בעוד שבפועל, התיקון מיטיב עם תאגידי הביטוח ומרע את מצב המבוטחים. בשולי הדברים נוסי, כי המפקח מתיימר, במסגרת התיקון, לצמצם את היקף הפיצוי למי שירכוש כיסוי, תמורת תשלום נוסף, עבור קריסת בניינים. אלא שתיקון זה מנוגד להוראות קוגנטיות בחוק חוזה הביטוח שגם למפקח אסור להתנות עליהן. המפקח סבור כנראה שהמבוטחים כהדיוטות לא יעלו על כך.
התנהלות המפקח מאכזבת, אבל אינה מפתיעה. באינספור מקרים הסתבר, שטובת המבוטחים אינה מול עיניו. אולי בגלל תסמונת "השבי הרגולטורי", כפי שהסביר בית המשפט העליון בפרשת זליגמן: קיים חשש שמא המפקח שבוי בידי תאגידי הביטוח עליהם הוא אמור לפקח ומבקש לרצות אותם. בין השאר, לאור תסמונת "הדלת המסתובבת" הקיימת במשרד הפיקוח על עסקי ביטוח.
התנהלות זו נחשפה גם בעקבות פסק דין מוריאנו, שקבע כי המבוטחים זכאים לפיצוי עבור ירידת ערך רכבם כתוצאה מתאונה. המפקח באותה עת, מאיר שביט, ניסה לבטל את פסק הדין, באמצעות חקיקה הקובעת כי ירידת ערך אינה מכוסה בפוליסה התקנית.
לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר, היה ברור כי המפקח שביט פעל בשירות תאגידי הביטוח. את תסכולו משביט, הוא ביטא במילים חריפות: "המפקח קיבל בתחום נוסף עמדה אשר מיטיבה עם תאגידי הביטוח ומרעה עם האזרח המבוטח. הוא אף התיימר להגביל את הזכויות הקנייניות של האזרח באמצעות חקיקת משנה".
נותר רק לקוות כי המפקח הנוכחי, משה ברקת, ישים דברים אלה מול עיניו ולא יזכה לאות קין של מפקח, שמעל בתפקידו לשמור על טובת המבוטחים.
.jpg)
