חברת אמן הדגים עוסקת בייבוא ושיווק דגים לשוק המקומי. את מלאי מוצריה, מאחסנת החברה בחדרי קירור, בטמפרטורות המגיעות כדי 40 מעלות מתחת לאפס.
העבודה בחדרי הקירור מתחילה בשעה שתיים לפנות בוקר בהכנת סחורה לשיווק. באחד הימים, כשראשון עובדי החברה הגיע אל חדרי הקירור, הוא גילה כי הפסקת חשמל הפסיקה את פעולתם. אמן הדגים נאלצה להשמיד את מלאי הסחורה שהתקלקל.
חדרי הקירור היו מבוטחים בחברת הביטוח הראל. האחרונה הסתפקה במשלוח שמאי להערכת שווי המלאי שהושמד. עובדי אמן הדגים שיתפו פעולה, והגיעו עמו להסכמה על גובה הנזק. השמאי לא העלה כל טענה כי הפוליסה לא מכסה את האירוע. סוכן הביטוח, עמי ונד, היה משוכנע שהתשלום מהראל בדרך. לא היה שום אות וסימן לכך שהראל לא תכבד את הפוליסה שלה.
חלפו חגי תשרי. גם חנוכה וגם פורים. אביב הגיע. גם פסח בא. רק התשלום מהראל לא הגיע.
כעבור שבעה חודשי שתיקה, נדהמו באמן הדגים לקבל מכתב מהראל המודיע כי אין בדעתה לשלם את הנזק המוסכם.
בעלי אמן הדגים פנו לעזרת מערכת המשפט. השופט הבכיר זכריה ימיני, מבית משפט השלום ברמלה, שמע את עדות החשמלאי שהוזעק לתקן את התקלה בליל התרחשותה. החשמלאי העיד כי כבל החשמל, שהזין את חדרי הקירור, ניזוק כתוצאה מהתחממות ומאש שפרצה בו.
את עדותו גיבה בתמונת הכבל השרוף.
השופט ימיני שמע גם עד מומחה מטעם הראל, מהנדס החשמל אשר סלוצקי. הוא נשכר על ידי הראל שנים רבות לאחר האירוע, כשהדיון בבית המשפט היה בשלב מתקדם. לפי גרסתו, התחממות יתר גרמה להתכת הכבל והביאה להפסקת החשמל.
השופט ימיני העדיף את עדות החשמלאי על פני עדות מהנדס החשמל סלוצקי מטעם הראל. אולם השופט הדגיש, כי בין אם הפסקת החשמל נגרמה כגרסת החשמלאי על ידי אש ובין אם נגרמה כגרסת מהנדס החשמל על ידי התחממות יתר הראל חייבת לשלם. שהרי הפוליסה קובעת מפורשות כי יש כיסוי הן לאש והן להתחממות. למסקנה זו הגיע השופט ימיני לאחר ניתוח יסודי של הוראות הפוליסה ובהסתמך על העדות המהימנה של סוכן הביטוח עמי ונד.
הראל לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. השופט אורן שוורץ קבע כי השופט זכריה ימיני ניתח כראוי את הראיות והעדויות וכי גם מסקנותיו בנוגע לפרשנות הפוליסה מקובלות עליו.
השופט שוורץ היה שותף לדעתו של השופט ימיני גם בנוגע לעדות סוכן הביטוח עמי ונד: "אף אני סבור כי יש להקנות לעדותו משקל גבוה בהינתן שהוא הגורם המקצועי שהיה אמון על קביעת תמהיל הכיסוי הביטוחי. לפיכך, אומד דעת הצדדים בעת הקמת הפוליסה היה הקניית כיסוי ביטוחי מרבי, שיענה על מירב התרחישים האפשריים של פגיעה בנכסיה וברכושה של אמן הדגים".
יחד עם זאת, בעניין אחד נחשפו הבדלי גישות בין השופט ימיני לשופט שוורץ. השופט ימיני סבר כי כאשר חברת ביטוח דוחה תביעה, עליה לבסס את הדחייה בראיות ולא להסתפק בהטחת נימוקי דחייה סתמיים. עוד קבע השופט ימיני, כי אין זה ראוי שחברת ביטוח תחפש "בהוראות הפוליסה מדוע לא לשלם לתובע את תגמולי הביטוח, ותתעלם מהוראות הפוליסה מדוע כן לשלם את תגמולי הביטוח". לכן פסק השופט ימיני, כי הראל יצרה מחלוקת שלא בתום לב והטיל עליה סנקציה של ריבית מיוחדת בגובה של פי שבע מהריבית החוקית. בסך הכל תוספת של 7 אחוזי ריבית שנתית.
גם לשופט שוורץ הספיק מבט בתמונה של הכבל השרוף כדי לקבוע שרואים בבירור שבערה בו אש כגרסת המבוטחת. גם השופט שוורץ קבע שממילא גם התחממות כגרסת הראל מכוסה בפוליסה. לכן גם השופט שוורץ קבע ש"טוב הייתה עושה הראל לו הייתה מכירה מראש בכיסוי הביטוחי ופועלת לשלם את מלוא הנזק שנגרם לאמן הדגים בגין האירוע". אך באופן תמוה ולא מובן פסק השופט שוורץ, כי "הראל ניהלה דו-שיח עסקי-קורקטי עם אמן הדגים" ולכן אין להטיל עליה סנקציה של ריבית מיוחדת.
איך אפשר לכנות "דו שיח עסקי קורקטי", התנהלות של דחיית תביעה ללא כל ראיה לנכונות נימוקי הדחייה, למרות שגם לפי חוות דעת מומחה מטעמה התביעה מכוסה?
השופט שוורץ מתעלם מדברי ההסבר של הכנסת לסנקצית הריבית המיוחדת: "לעודד את בתי המשפט להפעיל את סמכותם להטיל על חברות הביטוח ריבית מיוחדת כדי להגביר את ההרתעה של חברות הביטוח מאי־תשלום תגמולים או מעיכוב בתשלומם בחוסר תום לב, ולהביא לתשלום תגמולים הוגן".
בסופו של דיון, חויבה הראל לשלם את מה שהייתה צריכה לשלם מלכתחילה ללא משפט. יחד עם זאת, קיבלה לגיטימציה משופט מחוזי מכובד להמשיך להשתמש בבתי המשפט כחצר האחורית של מחלקת התביעות שלה. זאת במקום לגרום לה לברר תביעות בהגינות ולשלם את המגיע למבוטחיה מבלי לייאש אותם בהליכים משפטיים מייגעים.
