רוחמה ברזל רכשה דירה בעזרת הלוואת משכנתה. במהלך הרכישה, התקשר אליה סוכן ביטוח והפליג בשבחיו של ביטוח החיים אגב משכנתא בחברת הביטוח כלל. אם חס ושלום תלכי לעולמך בטרם החזרת מלוא ההלוואה, הבטיח לה, חברת כלל תשלם לבנק את יתרת ההלוואה ויקיריך יהיו פטורים מעול פירעונה.
ברזל התרצתה, ואף הקפידה לשלם מידי חודש בחודשו את פרמיות הביטוח. לרוע מזלה, כשנתיים וחצי לאחר מכן, הלכה לעולמה בטרם עת.
מסלקי התביעות בכלל הזמינו את תיקה הרפואי של המנוחה בקופת החולים וחיפשו כל בדל של ראיה כדי שיוכלו לדחות את תביעת יורשיה בטענה שהמנוחה העלימה מידע רפואי בעת עשיית הביטוח.
לפתע צדה את עינם תוצאת בדיקת אולטרסאונד. בתוצאה נרשם ממצא של "נגע בזנב הלבלב". מסלקי התביעות עטו על רישום זה כמוצאי שלל רב ושיגרו אל יורשי המנוחה מכתב דחייה. המנוחה לא גילתה לנו כי בתוצאת בדיקת אולטרסאונד שנעשתה בטרם עשיית הביטוח, כך טענו, הועלה חשד לממאירות בגוף הלבלב ולכן גם הופנתה לביופסיה.
יורשיה של המנוחה פנו בלית ברירה לעזרת בית משפט השלום בהרצליה. המחלוקת הונחה על שולחנו של השופט גלעד הס שבינתיים מונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
השופט הס הבחין מיד כי קיימת הטעיה במכתב הדחייה. ממצא של נגע בזנב הלבלב אינו מעיד על גידול. בוודאי לא על גידול סרטני. בניגוד לאמור במכתב, המנוחה גם לא הופנתה לביופסיה.
מעבר לכך, הזכיר השופט הס לנציגי כלל, כדי לזכות בפטור מתשלום סכום הביטוח, עליכם להוכיח כי למנוחה הייתה ידיעה בפועל על הממצא בלבלב. המנוחה, למרבה הצער, אינה עוד בחיים כדי להעיד על מה ידעה. גם לא הבאתם ראיית זהב אחרת.
נהפוך הוא: ממכלול הראיות שהובאו במשפט וגם מהראיות שלא הובאו, קבע השופט הס, עולה כי המנוחה לא ידעה על הנגע בזנב הלבלב. ראשית, תוצאות בדיקת האולטרסאונד לא מוענה אל המנוחה אלא אל רופא המשפחה. שנית, היוזמה לעריכת הביטוח הייתה של סוכן הביטוח ולא של המנוחה. אילו התזה של כלל הייתה נכונה, המנוחה הייתה יוזמת את רכישת הביטוח ולא הסוכן.
שלישית, נציגי כלל כשלו באי הבאת שלושה עדים רלבנטיים למשפט. רופא מומחה שהמנוחה ביקרה אצלו לאחר רכישת הביטוח יכול היה לשפוך אור יקרות על השאלה אם הוא זה שבישר לה על הנגע בלבלב, או שמא המנוחה באה אליו עם הידיעה הזו. סוכן הביטוח שניהל את המשא ומתן לרכישת הביטוח יכול היה לספק מידע על ידיעותיה בעת שיחת מכירת הביטוח. גם רופא המשפחה שאליו מוענה תוצאת בדיקת האולטרסאונד, יכול היה לשקף את ידיעותיה של המנוחה על מצבה הרפואי.
מעבר לכל אלה, גם ההטעיה במכתב הדחייה ששיגרה כלל למשפחת המנוחה תומכת במסקנה שהמנוחה לא ידעה על הנגע בלבלב. כותבת המכתב, עו"ד קארין אברמוב, לא הסתפקה, כאמור, בציטוט נכון של הרישום "נגע בזנב הלבלב" בתוצאת בדיקת האולטרסאונד. היא טענה כי בבדיקת האולטרסאונד התגלה חשד לגוש בגוף הלבלב שבגללו המנוחה הופנתה לביצוע ביופסיה. אפילו ד"ר פרלוק, שהובא כעד מומחה מטעם כלל, נאלץ להודות בחקירתו הנגדית כי ההפניה לביצוע ביופסיה "לא הייתה ולא נבראה".
נשאלת השאלה, הקשה השופט, מדוע בחרה עו"ד אברמוב שלא לצטט מתוצאת האולטרסאונד את הדברים כהווייתם. ייתכן שמדובר בטעות בתום לב. אך ייתכן שהיא "הרחיבה" את הרישום האמתי כי הבינה שאין די בממצא של נגע בלבלב כדי לבסס טענה של העלמת מידע.
נציגי כלל יכולים היו בנקל לשכנע כי מדובר בטעות בתום לב, על ידי הבאת עו"ד קארין אברמוב לעדות. אולם הם נמנעו מזימונה לעדות. בכך יש חיזוק נוסף לגרסה שהמנוחה לא ידעה על הנגע בלבלב.
לסיכום, פסק השופט, מהראיות שהובאו וכן מהראיות שהייתה כלל יכולה להביא ולא הביאה, עולה כי המנוחה לא הייתה מודעת לנגע בלבלב עת שוחחה עם סוכן הביטוח. לכן יש לדחות את טענת חברת הביטוח כי המנוחה העלימה מחברת כלל מידע בעת הכניסה לביטוח.
.jpg)
