באחד הבקרים, גילה מ' כי מפתחות רכבו והטלפון הנייד שלו נעלמו מהארונית שליד מיטתו. כשיצא החוצה, ראה שגם הרכב עצמו נעלם.
בהמשך הבין כי א' חברו הטוב, שותפו למגורים, הוא הגנב.
מ' עזב מיד את דירת המגורים המשותפת והתלונן במשטרה. מהר מאוד הבין שמהמשטרה לא תגיע ישועתו. הוא ניסה לאתר את הרכב בכוחות עצמו. בכל פעם שהצליח לאתר את הרכב הוא מסר את מיקומו למשטרה, אולם זו לא עשתה דבר. כך קרה גם כאשר גילו מ' ואחיו את הרכב בעיר אחרת. הם ניגשו לרכב, או אז צצו חמישה גברתנים. התפתחה קטטת רחוב. מ' התקשר למשטרה, אולם זו הבהירה שוב כי עניינים כגון אלה אינם מעניינה.
כעבור מספר חודשים, קיבל מ' הודעה פורמלית מהמשטרה שתלונתו נסגרה. התירוץ הרשמי: מדובר ב"סכסוך עסקי". זאת למרות שהרכב נרשם כ"גנוב" במאגר כלי הרכב הגנובים של המשטרה.
סעיף 3 לפקודת המשטרה קובע כי משטרת ישראל מופקדת על ביטחון רכושנו. אולם מזה שנים רבות המשטרה לא ממלאת את חובתה בתחום הגניבות. השבוע סוד גלוי זה יצא לאור השמש. משטרת ישראל הכריזה רשמית כי היא מתפטרת מתפקידה להגן על רכושנו.
מי יוצא נשכר ממצב עגום זה? חברות הביטוח. הידיעה והחרדה כי המדינה לא מגינה על אזרחיה מפני גניבות, מאלצים אותנו לרכוש ביטוחי רכוש בסכומי עתק. כך למשל, עבור ביטוחי רכב בלבד, אנו משלמים פרמיות בסכום של שלושה וחצי מיליארד שקל בשנה. אולם אם ייגנב רכבנו, ניתקל בחוסר הגינות ויושר ובשיטת מצליח במסגרת מדיניות תביעות אכזרית.
כך קרה גם למ'. לאחר שנואש מהמשטרה, הוא פנה למגדל, שביטחה את רכבו בביטוח מקיף. אולם גם מגדל התנערה ממנו. "מדובר לכל היותר בסכסוך כספי בין חברים", הודיע לו מסלק התביעות במגדל. הפוליסה שלנו לא מכירה חברים הגונבים זה מזה. מגדל גם לא התאפקה וכהרגלה במקרים אלה, נזפה במבוטחה: "הפקרת את המפתחות ואת קוד ההתנעה של הרכב לחסדי חברך הטוב כאשר הותרת את המפתחות ליד מיטתך ורשמת את הקוד על מגן השמש בתוך הרכב".
בלית ברירה, פנה מ' לבית משפט השלום בראשון לציון. השופט מוטי פירר התרשם מעדותו כי מ' הוא בעל יכולות קוגנטיביות מוגבלות. בתמימותו אכן האמין שא' הוא חבר שלו ובתמורה היה מוכן לתת לו הכל, "אפילו את ליבי", כלשונו.
האם צודקת מגדל כי גניבת רכב על ידי חבר אינה מהווה "גניבה" לפי פוליסת ביטוח הרכב, הקשה השופט. במקרה הנדון, קבע השופט פירר, גם המבוטח הַסָּבִיר וגם החוק הפלילי היו רואים באירוע גניבה. שהרי אין ספק כי א' נטל את הרכב ללא רשות, על מנת שלא להשיבו לבעליו.
השופט פירר לא מצא פגם בכך שא' הניח את מפתחות הרכב סמוך למיטה בעת שישן. אין לצפות ממבוטח סביר כי יסליק את מפתחות רכבו תחת הכרית כדי למנוע משותפו לדירה לנצל את תמימותו ולגנוב את רכבו.
גם ברישום הקוד להתנעת הרכב על גבי מגן השמש, לא ראה השופט עילה לפטור את מגדל מתשלום. אכן, הודה השופט, מדובר במחדל הנוגד את הוראות הפוליסה, אולם אין קשר סיבתי בינו לבין גניבת הרכב כי א' ידע ממילא את הקוד הסודי, לנוכח נסיעותיו המשותפות עם מ' ברכב.
מגדל גם לא טרחה להוכיח, הוסיף השופט, כי מבטח סביר לא היה מבטח רכב ללא קוד סודי או שהיא הייתה לוקחת פרמיה גבוהה יותר, אילו ידעה שהקוד הסודי רשום במגן השמש. לכן, לפי הוראות חוק חוזה הביטוח היא חייבת לשלם את מלוא תגמולי הביטוח.
לבסוף, דחה השופט את טענת מגדל כי בין א' למ' היה סכסוך כספי. ראשית, טענה זו הופרחה באוויר כך סתם. מגדל לא הוכיחה קיומו של סכסוך כספי. שנית, סכסוך כספי לא שולל כיסוי ביטוחי מפני גניבה. אדם שחברו חייב לו כספים, לא רשאי לגנוב את רכבו כדי להחזיר את חובו. הדרך לגביית חוב עוברת תחילה בבית המשפט ולאחר מכן בלשכת ההוצאה לפועל. על כן, גם אם מ' אכן חב כספים לא' והאחרון עשה דין לעצמו והחרים את רכבו של הראשון, הדבר עדיין בגדר גניבה, המכוסה בפוליסה. "לא מצינו בדין כי תנאי להגדרת אירוע כגניבה, הוא היות הגנב אדם זר, בלתי מוכר או רעול פנים".
בסופו של יום, השופט חייב את מגדל לשלם למ' את מלוא תגמולי הביטוח לפי שווי רכבו בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪.
