זהבית, תלמידת-תיכון כבת 17.6, פנתה בדרישה לפיצוי מ"כלל" כחצי שנה לאחר שנפגעה בקרסול בתאונה והייתה מבוטחת בביטוח תאונות-אישיות לתלמידים.

 

מדובר בביטוח-חובה שההורים חייבים לשלם עבורו פרמיות לפי חוק חינוך-חובה והמקנה פיצוי על מוות, נכות-צמיתה וימי-היעדרות של תלמיד עקב תאונה.

 

ממחלקת-תביעות של "כלל" השיבו כי זהבית נדרשת להמציא חוות-דעת מרופא-מומחה על שיעור הנכות.

 

זהבית השיבה כי לאחר שתתגבש הנכות-הצמיתה היא תפנה פעם נוספת בצירוף חוות-דעת כנדרש.

 

בינתיים עברה זהבית שני ניתוחים, נקבעו לה נכויות-זמנית ומשגובשה הנכות-הצמיתה פנתה ל"כלל" בצרוף חוות-דעת מאת רופא-מומחה אודות שיעור הנכות-הצמיתה כפי שנדרשה.

 

הפניה נעשתה בגיל 21 וחצי. תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי-ביטוח בגין תאונה שאירעה לקטין היא עד גיל 21.

 

השופטת נאות-פרי מבית-משפט השלום בחיפה לא קיבלה את טענת "כלל" להתיישנות והבחינה כי הדרישה שזהבית תמציא חוות-דעת לא בפוליסה.

 

אדרבא, "כלל" מחויבת, בפוליסה, להפנות את זהבית לרופא מטעמה שיקבע את שיעור הנכות.

 

השופטת קבעה ש"כלל" לא הדגישה בפני זהבית, הגם שהייתה חייבת, מהו המועד שעד אליו עליה להגיש את חוות-הדעת שלאחריו תחלוף תקופת-ההתיישנות. בכל התכתובות אין הוראה לגבי המועד להגשת חוות-דעת/ אזהרה/ הפניה חד-משמעית לגבי מועד-ההתיישנות.

 

לפיכך, "כלל" מנועה מלטעון להתיישנות. העובדה שזהבית עברה 2 ניתוחים, שרק לאחריהם ניתן היה לברר אם נותרה נכות-צמיתה, מהווה טעם-נוסף לדחיית טענת ההתיישנות. לא-ייתכן לדרוש מזהבית להכין חוות-דעת על חשבונה, ולא להמתין עד שהמצב הרפואי יאפשר הגשת חוות-הדעת.

 

השופטת דחתה טענת "כלל" שזהבית לא הייתה צריכה להמתין לתוצאות הניתוח השני מכיוון שהוא לא השפיע על שיעור הנכות. זהבית לא יכלה לחזות מראש את תוצאות הניתוח השני. ההחלטה להמתין הייתה סבירה בנסיבות העניין.

 

נפסק כי "כלל" צריכה לשלם פיצוי לפי נכות בשיעור 5% שנותרה לה בעקבות התאונה, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% ובתוספת הוצאות-משפט.