אחריות רשות מקומית לבטיחות מתקני משחקים בגני הילדים אשר בתחומה

נתבקשנו לחוות דעתנו בשאלה, האם חלה אחריות על רשות מקומית (עירייה/מועצה וכד'), (להלן:"הרשות המקומית"), לבטיחות מתקני משחקים, המצויים בגני ילדים ו/או או במגרשים ציבוריים אשר בתחומה?

א.המסגרת העובדתית
1. בתחומי הרשות המקומית, קיימים מתקני משחקים (להלן:"המתקנים") המצויים בשטחים ציבוריים.
2. ישנם מוסדות חינוך כדוגמת גני ילדים או פעוטונים אשר אינם בבעלות הרשות המקומית.
3. הרשות המקומית, אינה מתחזקת את מבני גני הילדים אולם הרשות המקומית מעבירה כספים עבור תחזוקת הגנים.

ב. השאלה המשפטית
4. האם הרשות המקומית אחראית לבטיחות המתקנים?

ג.המסגרת הנורמטיבית
5. המסגרת הנורמטיבית במקרה דנן, מצויה בפסיקה הנסבה סביב אחריות בנזיקין, שכן שאלת אחריות הרשות המקומית תעמוד למבחן, באם חלילה יארע נזק למי מן הילדים, בעקבות שימוש במתקנים.
6. כאן המקום להדגיש, כי המקור העיקרי לבחינת הסוגיה, הינו הפסיקה, שכן בעת קביעת אחריותו הנזיקית של גוף פרטי או שלטוני, מונחים גם שיקולי מדיניות, המשפיעים על ההחלטה בעת קביעת האחריות.
7. המגמה הכללית, הרווחת בבתי המשפט, הינה הרחבת אחריותה של הרשות בנזיקין כלפי האזרח, כחלק מתפיסתם הכללית של בתי המשפט, להגן על החלש באשר הוא כזה. לכן, גם אם אין מוטלת על הרשות השלטונית כל חובה חוקית וסמכותה הינה רשות בלבד, עלולה הרשות לשאת באחריות בגין רשלנות, בשל חובת הזהירות שהינה חובה נפרדת (וראה לעניין זה ספרו של עו"ד משה ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, שנהב, עמ' 752-753).
8. בחינת האחריות הן של הרשות והן של גופים פרטיים, ו/או בני אדם נעשית בשני שלבים, כדלהלן:
8.1 בחינת חובת הזהירות המושגית – חובת הזהירות מתבטאת בחובתו של המזיק לצפות, כי בהתנהגותו הרשלנית, יגרום נזק לניזוק. בחינת האחריות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג מזיקים אליו משתייך המזיק המסוים, צריך לצפות את הנזק, כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק המסוים, בשל הנזק שארע (וראה לעניין זה, עא 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זהר, פ"ד לז (3), 757) (להלן:"עניין זהר"). יצוין, כי במסגרת בחינה זו משולבים גם שיקולים של מדיניות משפטית (וראה לעניין זה, תפ 3034/91,(י-ם), מדינת ישראל נ' פז-גז, דינים מחוזי, כרך כו). מדיניות בתי המשפט הינה, כי ככל ומדובר בילדים, הרי שחלה לגביהם אחריות מוגברת (וראה לעניין זה 2061/90, אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז (1) 802).
8.2 בחינת חובת הזהירות הקונקרטית – באם נקבע כי מזיק מסוים חב בחובת זהירות מושגית כלפי ניזוק, עובר בית-המשפט לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית. במסגרת בחינה זו, נשאלת השאלה, האם המזיק המסוים, צריך לצפות כלפי הניזוק המסוים, את התרחשות הנזק שארעה בפועל והאם אדם סביר, יכול היה לצפות את התרחשות הנזק. יצוין כי גם במסגרת בחינת חובה זו, מעורבים שיקולי מדיניות שיפוטית (וראה לעניין זה, תא (חי') 1742/00 אזרן אוריאן נ' עיריית חיפה, פורסם בנבו), (להלן:"עניין אזרן").
9. באמצעות בחינת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הטיל בית המשפט, אחריות על רשויות מקומיות שונות, בשורה של פסקי-דין.
10. בעניין זהר, הטיל בית- המשפט אחריות על עיריית חדרה, בשל סככה שהייתה בתחום שיפוטה ופגעה במכונית, עת צנחה עליה. באותו מקרה, קבע בית המשפט, כי בין גוף שלטוני לבין מי שניזוק בשל טיפול רשלני במעשה או במחדל של הגוף השלטוני במבנים מסוכנים, המצויים בתחום שיפוטה של הרשות, קיימים יחסי "קירבה" או "רעות".
11. עוד נקבע באותו עניין, כי גם אם אין מוטלת על הרשות חובה, סטטוטורית, וסמכותה הינה בגדר רשות, עשויה הרשות לחוב חובת זהירות ברשלנות, בשל הימנעותה מהפעלת הסמכות. עם זאת באותו מקרה, התייחס בית-המשפט לפקודת העיריות [נוסח חדש], המסמיכה את העירייה לפעול ככל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומיה, ומכוחה קבע בית-המשפט, כי העירייה הייתה צריכה לצפות את הנזק ומשכך קמה לה חובת זהירות.
12. בעניין אזרן, בחן בית-המשפט את אחריותה של עיריית חדרה, לתאונה שארעה עת קטינה ששהתה בגן ילדים ממלכתי, שברה את רגלה כתוצאה מקפיצה לארגז חול ללא אספלט.
13. באותו מקרה, ניסתה העירייה להתגונן בטענה כי במועד האירוע, ענייני הפיקוח על הבטיחות היו נתונים למשרד החינוך, וכי האחריות מוטלת עליו ועל סייעת הגן. משרד החינוך, ניסה לגלגל את האחריות על כתפי העירייה וטען כי המתקנים הינם בבעלות העירייה וכי העירייה משלמת את שכר הסייעת.
14. בית המשפט דחה את טענות העירייה ומשרד החינוך, ובאמצעות קביעת אחריות מושגית וקונקרטית, חייב את שניהם בפיצויים לנפגעת, וקבע כי כל צד יישא בחלק מהפיצוי.
15. בפ"ד תא (י-ם) 10955/99, מזרחי חנית נ' עיריית ירושלים וחברת מגדל, (פורסם בנבו) נבחנה אחריות העירייה לפגיעתה של ילדה, כתוצאה מהיתקלות בצינור חשוף, עת שיחקה בגן שעשועים המצוי בתחום שיפוטה של העירייה.
16. באותו מקרה, הטיל בית-המשפט אחריות על העירייה והתייחס לעובדה, כי לא פעלה עפ"י חוזר מנכ"ל וכן לעובדה, כי לא פעלה לערוך בדיקות תקופתיות, ולהתאים מתקנים ישנים לתקן חדש.
17. עם זאת, הדגיש בית-המשפט, כי גם עמידה בתקנים, אינה משחררת גוף שלטוני מנשיאה באחריות, וכי החלטתו להטיל אחריות על העירייה בגין הנזק, לא התבססה על אי עמידה בתקנים או בחוזר המנכ"ל אלא על ההנחה שמקורה בשיקולי מדיניות, לפיה השארת צינורות חשופים, חושפת ילדים לסיכון בלתי סביר.
18. בפ"ד תא (י-ם), 3188/96 צימרמן יעל נ' עיריית ירושלים נ' מדינת ישראל ואח' נדונה שאלת אחריותם של משרד החינוך ועיריית ירושלים, לפגיעת ילדה בעמוד בטון, בגן הילדים של משרד החינוך.
19. העירייה התגוננה בטענות, כי הגן הוא אמנם עירוני, אך הוא מצוי בבעלות רשת גנים המשכירה ומנהלת אותו וכי העירייה רק מסייעת במימון הגן ובמתן שירותי אחזקה.
20. באותו מקרה, פעל הגן ללא רישיון בעת התאונה, והעירייה הייתה מעורבת בניסיונות השגת הרישיון.
21. בית – המשפט הטיל אחריות בגין פגיעת הילדה הן על העירייה והן על הועד והעמותה שהפעילו את הגן, תוך חלוקת האחריות ופיצוי הילדה בגין הנזק שארע לה בחלקים שווים ביניהן.
22. בפ"ד תפ (רח') 2039/02 מדינת ישראל נ' המועצה המקומית עומר ודיין מאיר (פורסם בנבו) (להלן:"עניין עומר") הוגש כתב אישום נ' המועצה המקומית עומר ונגד הממונה על הבטיחות מטעם המועצה. באותו מקרה, נדונה שאלת האחריות בשל מותה של ילדה כתוצאה מהילכדות ראשה במתקן משחקים בגן ילדים.
23. באותו מקרה, הובעה ביקורת בית-המשפט על-כך שלא נתבעו גורמים נוספים כמו ראש המועצה, מפקחת משרד החינוך והסייעות, ששהו בגן עת אירע האסון.
24. בית-המשפט קבע, כי המועצה המקומית חבה חובת זהירות בגין הפעלת המתקנים אשר בבעלותה וכי יכלה לצפות את הנזק שארע לילדה. עוד קבע בית-המשפט, כי המועצה לא דאגה לפיקוח ובדיקה נאותים של מתקני הגן ולא דאגה למנוע הילכדות ילדים במתקנים, כפי שארע.
25. בסופו של יום, הרשיע בית המשפט, הן את המועצה והן את הממונה על הבטיחות בגרימת מוות ברשלנות, עבירה שהינה פלילית ומצויה בסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ד. השלכות הדין על ענייננו.
26. כפי שתואר לעיל, מדיניות בתי המשפט, מצדדת בהטלת אחריות על רשויות מקומיות, עיריות ומועצות, תוך בחינת נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ובהתאם לנסיבות, נקבעת אחריות הרשות המקומית והיקפה.
27. מגמת בתי-המשפט, להטלת אחריות על רשויות מקומיות, אף מתחזקת ככל ומדובר בילדים.

ה. מסקנות והמלצות
28. לאור האמור בחוות דעת זו, באם חלילה יינזק מי מן הילדים, במתקני המשחקים אשר בגני הילדים ו/או בפעוטונים ו/או במתקנים שבשטחים הציבוריים בתחום הרשות המקומית, בעקבות משחק במתקן לא בטוח, הרי שלדעתנו בהחלט ייתכן, כי הרשות המקומית וגופים נוספים כגון משרד החינוך ו/או הגננת/סייעת, וכד', ייתבעו לדין בגין רשלנות.
29. לדעתנו, במידה ורשות מקומית תתבע, עפ"י התרחיש דלעיל או תרחיש דומה לו, תוטל עליה אחריות, גם אינה מפעילה את מוסדות החינוך בהם התרחש הנזק, וגם אם העבירה תשלומים עבור בטיחות ותחזוקה.
30. במקרים בהם הרשות המקומית אינה מפעילה את מוסדות החינוך, תתאפשר לדעתנו, חלוקת אחריות בין הרשות המקומית ובין גורמים נוספים מעורבים, אולם לא יהיה בה, כדי לפטור לחלוטין את הרשות המקומית מאחריות.
31. בנוסף, במקרים בהם הרשות המקומית מעסיקה הסייעות, תגבר אחריותה, באם יארע נזק לילד זה או אחר, שכן ניתן להטיל אחריות גם על סייעות וגננות.
32. כמו-כן, לאור הביקורת של בית המשפט בעניין עומר, שהתייחסה לאי צרוף נתבעים כגון ראש המועצה, קיימת לדעתנו אפשרות, כי אם יארע מקרה דומה למקרה שארע בעניין בעומר, ראש הרשות המקומית וכן נושאי תפקידים בה, עלולים להיחשף לתביעה אישית ו/או אישום פלילי.
33. לכן, המלצתנו הינה, כי רשות מקומית באשר היא תפעל להסדרת נושאי בטיחות מתקני המשחקים.