חובת הקיבוץ במימון מכשיר שמיעה לפנסיונר

הנדון: חובת הקיבוץ במימון מכשיר שמיעה לפנסיונר

נתבקשנו לחוות דעתנו בשאלה, האם קיבוץ המסווג כקיבוץ מתחדש (להלן: "הקיבוץ"), מחויב במימון מכשיר שמיעה לפנסיונר, חבר הקיבוץ?

א.המסגרת העובדתית:
להלן הנתונים והעובדות שנמסרו לנו, עליהם ביססנו חוות דעתנו:
חבר הקיבוץ, אליו מתייחסת חוות דעת זו הינו פנסיונר (להלן:"החבר/הפנסיונר").
החבר מקבל פנסיה תקציבית מהקיבוץ.
החבר זקוק למכשיר שמיעה.
לחבר אין מקורות מימון נוספים מלבד הפנסיה התקציבית.

ב. השאלה המשפטית:
האם חלה על הקהילה חובת מימון מכשיר השמיעה לחבר הפנסיונר?

ג. המסגרת המשפטית:
הקיבוץ הינו סוג מיוחד של אגודה שיתופית ובשל כך, דברי החקיקה וההסדרים הרלבנטיים המתייחסים אליו, הינם פקודת האגודות השיתופיות, תקנות האגודות השיתופיות, על סוגיהן השונים שהותקנו מכוחה ותקנון הקיבוץ ( וראה לעניין זה ע"א 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602).
תקנות האגודות השיתופיות
תקנות האגודות השיתופיות המתוות את נושא העזרה והסיוע בקיבוץ המתחדש, הינן תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005 (להלן:"התקנות").
התקנות, קובעות בסעיף 1, כי צרכים מיוחדים הינם:
"צרכים של חברים שהם ייחודים בתחומי הבריאות, השיקום, הסיעוד והחינוך, ולגבי חברים שיש להם תלויים – גם הצרכים הייחודיים של התלויים בהם וצורכי החזקתם וחינוכם של התלויים שהם בגירים".
בסעיף 4(א) לתקנות נקבע כי:
"קיבוץ יספק את הצרכים המיוחדים של החברים ושל התלויים בהם, בשים לב להיקף הצרכים המיוחדים וליכולת הקיבוץ אך תוך מתן עדיפות גבוהה לצרכים אלה."
בסעיף 4(ב), התקנות מוסיפות וקובעות כי:
"הספקת הצרכים המיוחדים לחבר ולתלויים בו יכול שתותנה בהסדרים שיקבע הקיבוץ לגבי שימוש בהכנסות ובנכסים של החבר ושל התלויים בו או שעבודם לטובת הקיבוץ כנגד הספקת הצרכים המיוחדים, ולרבות גילוי נאות לעניין זה, וכן רשאי הקיבוץ להביא בחשבון תקבולים, או שירותים אחרים שבעלי הצרכים המיוחדים זכאים להם שלא מהקיבוץ, בשל היותם בעלי צרכים מיוחדים ומיועדות לצרכיהם המיוחדים, והכל בלבד שתובטח להם זכות דיור עד אריכות ימיהם".
סעיף 9 (א) לתקנות מתווה את גבולות שיקול הדעת של הקיבוצים בנושא הערבות וקובע כי:
"בכפוף להוראות תקנות אלה, הקיבוץ יקבע בתקנונו את העקרונות בדבר היקף הערבות ההדדית שהוא מחויב לה על פי תקנות אלה כלפי החברים, ילדיהם והתלויים, וכן עקרונות ההסדרים שייושמו בקיבוץ לצורך עמידה בעקרונות הערבות ההדדית כאמור".
יצוין, כי תקנות הערבות ההדדית, קובעות סף מינימאלי להיקף סיפוק הצרכים המיוחדים. קיבוץ יכול רק להגדיל בתקנונו, את היקף הערבות בכל הנוגע לצרכים מיוחדים ביחס לתקנות ואינו יכול לגרוע מהיקף החובה שנקבע בהן. ההוראה האמורה מצויה בסעיף 8 לתקנות, הקובע כי:
"הקיבוץ רשאי לספק את צרכי חבריו והצרכים המיוחדים גם מעבר לקבוע בתקנות אלה"
עם זאת, הערבות ההדדית מסויגת בסעיף 7(א) לתקנות הקובע כי:
"קיבוץ, שמחמת מצב כלכלי חמור אינו מסוגל לעמוד בחובתו לספק או להשלים לחבריו את הצרכים ואת הצרכים המיוחדים בהתאם לתקנות אלה, רשאי להגיש לרשם בקשה מפורטת, להפחתת הסכומים והשיעורים הקבועים בתקנות אלה, הנתמכת בחוות דעת של גורם מקצועי".
התהליך לאישור הפחתת הסכומים מוסדר בסעיף 7(ב) לתקנות, הקובע כי:
"נוכח הרשם, לאחר חקירה לפי סעיף 43 לפקודה או בדיקה לפי סעיף 44 לפקודה, כי אין הקיבוץ מסוגל לעמוד בחובתו לספק או להשלים לחבריו את הצרכים ואת הצרכים המיוחדים על פי תקנות אלה, רשאי הוא לאשר הפחתה של השיעורים הקבועים בתקנות אלה לתקופה שיקבע לפי שיקול דעתו, ובלבד שהפגיעה בהספקת הצרכים והצרכים המיוחדים או השלמתם תהיה מזערית, ככל הניתן, הפחתת שיעורים כאמור תיעשה לפי הסדר שלהלן:
הפחתת שיעורי הצרכים לחברים בגיל העבודה.
הפחתת שיעורי הצרכים המיוחדים
הפחתת שיעורי הצרכים לחברים בגיל פרישה."
לאור המתואר, התקנות מותירות לקיבוצים שיקול דעת נרחב בכל הנוגע לקביעת כללים הנוגעים לצרכים המיוחדים. כמו-כן, קיים סייג מפורש לערבות, המתבטא בהפחתת הסכומים בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון: הקיבוץ מצוי במצב כלכלי קשה, השני: אישורו של הרשם בכפוף להמצאת חוות דעת של גורם מקצועי. ויודגש, הסייג לערבות באמצעות פנייה לרשם, מתייחס הן ל"צרכים" והן ל"צרכים מיוחדים".
תקנון הקיבוץ
התקנון הינו מסמך היסוד שמכוחו פועל הקיבוץ. התקנון מהווה חוזה המתווה את היחסים בין הקיבוץ לחבריו ובין החברים לבין עצמם (וראה לעניין זה ספרו של עו"ד חיים נועם, אגודות שיתופיות, הלכות ופסיקה הוצאת עמית לפרקליט, ירושלים,2006, עמ' 285).
כאמור לעיל, התקנון הינו בבחינת חוזה ומשכך פרשנות ההוראות הקבועות בו תיערך כפי שנערכת פרשנות חוזים (בשינויים המחויבים כמובן) ולאור חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג –1973 (להלן:"חוק החוזים").
תקנון הקיבוץ (להלן: "התקנון") שהינו התקנון הרלוונטי בענייננו, מסדיר בחלק מהוראותיו את היקף הערבות בין הקיבוץ לחברים ובינם לבין עצמם בכפוף לתקנות הערבות.
סעיף 82 לתקנון מגדיר פנסיונר כ:
"חבר שהגיע לגיל המזכה בקצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי".
סעיף 88 לתקנון קובע כי:
"הקיבוץ יספק לחבר הפנסיונר שירותי בריאות וסיעוד. לשם מימון שירותים אלו, הקיבוץ יעשה שימוש בזכויותיו ובהכנסותיו של החבר כגון: קצבאות ביטוח לאומי, פיצוי מחברת ביטוח, פנסיות והכנסות נוספות של החבר, לרבות מקורות חוץ".
עוד מוסיף התקנון וקובע בסעיף 90 כי:
"הקיבוץ יספק את הצרכים המיוחדים של החברים ושל התלויים בהם, בשים לב להיקף הצרכים המיוחדים וליכולת הקיבוץ, אך תוך מתן עדיפות גבוהה לצרכים אלה."
בסעיף 94 לתקנון נקבע כי:
"מבלי לגרוע מחובת הקיבוץ לספק את הצרכים המיוחדים כאמור בתקנון זה, יקים הקיבוץ ועדת צרכים מיוחדים שתדון בבקשות של חברים להכרה בצורכיהם המיוחדים ובהיקף הספקתם וכן בטענות של חברים שהספקת צורכיהם המיוחדים הותנתה כאמור בסעיף 91".

ד. יישום הוראות הדין והפסיקה-פרשנות תקנון הקיבוץ
חובת תשלום הקיבוץ לפנסיונר, נגזרת כאמור, משני מקורות עיקריים הרלוונטיים לענייננו: תקנות הערבות ההדדית ותקנון הקיבוץ. פרשנות התקנון תיערך תוך בחינתו על חלקיו וסעיפיו השונים.
סעיף 88 לתקנון מייחד את החברים הפנסיונרים משאר החברים, באשר הוא קובע מפורשות כי הקיבוץ יספק לחברים הפנסיונרים שרותי בריאות וסיעוד ללא שיקול דעת לקיבוץ ואף אינו מבחין בין צרכי הבריאות והסיעוד השונים, בעוד שאספקת צרכי הבריאות המיוחדים של שאר החברים, מותנית הן ביכולתו של הקיבוץ, הן בהסדרים שייקבעו ע"י הקיבוץ והן בהחלטותיה של ועדה מיוחדת לצרכים מיוחדים.
על רקע שיקול הדעת הרחב, המוקנה לקיבוץ בכל הנוגע לסיפוק צרכי הבריאות המיוחדים של שאר החברים, מודגש עוד יותר היעדר שיקול הדעת של הקיבוץ ככל ומדובר בצרכי הבריאות של החברים הפנסיונרים.
כמו-כן, בחינה של פרק "יסודות הקיבוץ" בתקנון, מעלה כי הקיבוץ הינו אגודה שיתופית המקיימת (בין השאר) ערבות הדדית בעבור חבריה.( ראה סעיף 3 לתקנון).
בחינת מטרות הקיבוץ,בפרק המטרות בתקנון מעלה, כי בין שאר מטרותיו, הקיבוץ ידאג לבריאות חבריו וכן יתמוך בחולים בזקנים ובתשושים (ראה סעיפים 5ג. ו 5 ד לתקנון).
לאור האמור לעיל, קריאת התקנון כמכלול, מובילה למסקנה, כי הערבות ההדדית והדאגה לרווחתם של חברי הקיבוץ, הינן ערכים ראשונים במעלה ולאורם יש לפרש את התקנון. משכך, דומה כי על הקיבוץ מוטלת החובה לדאוג למימון מכשיר השמיעה לחבר, שבהיעדרו ייפגעו גם רווחתו וגם בריאותו, שכן אין עסקינן בצורך אסתטי או קוסמטי, אלא בצורך בריאותי, באשר היעדר האפשרות לשמוע פוגעת בתפקודו הבריאותי התקין של החבר.
חרף האמור לעיל וחשיבות הערבות ההדדית בין חברי הקיבוץ, הרי שקיים מוצא ממחויבות רחבת היקף ובלתי מוגבלת של הקיבוץ כלפי חבריו הפנסיונרים, באמצעות פרשנות מחוץ לתקנון בדמות סעיפים 7(א) ו7(ב) לתקנות הערבות ההדדית, המאפשרים את הפחתת המחויבות בסיטואציות מסוימות.
כפי שצוין בחוות דעת זו, קיבוץ במצב כלכלי חמור יכול לפנות לרשם, לצורך הפחתת סכומי הערבות, גם כאשר עסקינן במקרים העונים להגדרת "צורך" ולא רק במקרים בהם קיים "צורך מיוחד בלבד". לכן, היקף חובת הקיבוץ הנרחב, בכל הנוגע לחברים פנסיונרים, מצטמצם כאשר הקיבוץ מצוי במצב כלכלי חמור וכאשר הרשם מאשר בעקבות זאת ולאחר חקירה, את הפחתת סכומי התשלום, בכפוף להמצאת חוות דעת של גורם מקצועי.

ה.מסקנות והמלצות:
לאור כל האמור לעיל, מסקנתנו הינה, כי בכפוף לתקנון הקיבוץ, כלשונו כיום, נראה כי חלה על הקיבוץ חובת מימון של מכשיר שמיעה לחבר הפנסיונר.
משכך, המלצתנו הינה לממן לחבר הפנסיונר את מכשיר השמיעה בכפוף לנתונים הרלוונטיים שנמסרו לנו בעת כתיבת חוות דעת זו.
עם זאת, במידה והקיבוץ אינו מסוגל לממן את מכשיר השמיעה כאמור לעיל, הרי שעליו לפנות בבקשה לרשם, תוך הגדרת מצב הקיבוץ כמצב כלכלי חמור ולצרף חוות דעת של גורם מקצועי. במסגרת התרחיש המתואר הרשם יערוך חקירה, ויקבע לאחריה באם ניתן להפחית את הסכומים הנדרשים לתשלום.
לשאלות ו/או הבהרות נוספות, נשמח לעמוד לרשותכם בכל עת.

מימוני שלוש ושות'
משרד עורכי דין